הרשמו לעדכונים במייל:

מסדר האחיות

אחות לאחות, אחות


מייל  טוויטר  פייסבוק  על האחיות  

No Post Today

עקב מעבר המשכן של מסדר האחיות, לא יפורסמו בסוף שבוע זה פוסטים חדשים, עם החברות, סליחה. 


Comments

Oscar Fights

מגמה אחת משמחת מתקיימת בטקס האוסקר הקרוב ואותה המסדר מבקש להדגיש - אחוז מכריע מהאחיות המועמדות השנה קיבלו ח”ח מהאקדמיה לא על התהדרותן בשמלות מלמלה ושתיית תה מעודנת, אלא על בחירתן בתפקידים של נשים אלימות, פראיות וחייתיות, תפקידים שמערבלים בין התכונות אותן אנו לרוב מזהים כגבריות או נשיות.

נתחיל ב”ברבור שחור”. קודם נאמר, מייד אחרי הדודות המרגיזות, למסדר היה עד היום אויב ציבור מספר אחד. שמו דארן ארונופסקי. מאז שהרגיז את האחיות בסרטו הנצלני, הבומבסטי והמתועב “רקוויאם לחלום”, המסדר החרים את סרטיו של פרובוקטור פשטני זה, אבל, כל חרם בא סופו, במיוחד אם בטרנד מדובר, ועל כן על אפן וחמתן ישבו האחיות לראות את הברבורון. ישבו וטינפו, טינפו וישבו, ואז שוב טינפו על מופרכותו, שטחיותו וטיפשותו של הסרט עד שכבר כל כך צחקו שמבלי משים לב התחילו להנות. מפה לשם, החליטו האחיות שהסרט מתפקד כפרודיה שמציגה במלוא העוצמה את הדרמה המזוכיסטית של הגיבורה ובו בזמן גם מודעת לקלישאתיותה. במקום להתקומם על הסרט שמציג שוב דמות היסטרית ומזוכיסטית, אפשר גם לחשוב על דמותה של פורטמן כאמנית שמענה את עצמה באופן מתודי ומצמחת מגופה, מילולית, את היצרים האלימים עד שהיא בוראת את עצמה  מחדש כחיית אדם מפלצתית עד הסוף שלפתע מסתלבט על פומפוזיותה. ובלי כל קשר, ועם כל הכבוד לנטלי פורטמן, בכלל ברברה הרשי צריכה לקבל אוסקר על תפקידה כגילה אלמגור.   

האלימות האחיותית בקטגוריית השחקנית הראשית ממשיכה עם “ווינטר’ז בון” (קר עד העצם) שם ג’ניפר , לורנס בת ה-21 משחקת את דמותה של רי, ילדה בת 17 שמטפלת בשני אחיה הקטנים ובאימה המופרעת, בעודה מנסה לאתר את אביה, סוחר הקראק, אי שם בערבות הסחופות והבודדות של דרום ארצות הברית. רי תעשה הכול כדי להציל את ביתה הממושכן, כולל שימוש ברובים, פשיטת עורם של סנאים ויריקות של של דם ושיניים. הסרט טוב, מעט שטוח, אבל מה שמרענן בו הוא ההשתתפות הפעילה והמובנת מאליה של הנשים באלימות, בפשע ובכלכלת הסמים שמתנהלת בסרט. לא נסגיר את הסוף, אבל המרתק הוא שהסצנות האלימות ביותר בו - הן מבחינה רגשית והן מבחינה פיזית - שייכות לדמויות הנשיות בו, שבמקביל לפראיותן, מתגלות כיחידות בסרט שמסוגלות גם להציב אלטרנטיבה למעגל הדמים המתמשך שבו. 

עכשיו עזבו שאנחנו בכלל בעד אנט בנינג עבור האוסקר לשחקנית הראשית, אבל אם נדלג על הלסבית לשנייה  ונעבור לקטגוריית שחקנית המשנה, הרי ששם האלימות חוגגת באין מפריע. אמנם קשה להאפיל על מארק וולברג ב”פייטר” כי ינסו כמה שירצו, קשה לבני אדם פשוטים להאפיל על אליל, אבל ה”פייטר” הוא סרט משובח לא רק בגלל הסיפור המרגש של מיקי וורד, הגוף של מארקי מארק והבימוי האינטנסיבי, אלא גם בזכות איימי אדמס ומליסה ליאו המדהימות ולצידן חבר הקופות המכונפות שמשחקות את האחיות של מיקי וורד. איימי אדמס כשרלין, חברתו של וורד, הפגינה חושניות אכזרית וציפורניים שלופות והוכיחה כי היא ככל הנראה מריל סטריפ הבאה. מליסה ליאו, המשחקת את אימו השאפתנית והקשוחה של וורד, גנבה את ההצגה עם כל גיחה לפריים שלוותה בעננת עשן כבדה. ואילו הקופות המכונפות? כזה שילוב משובב של אייטיז, טראש ומכות לא נראה מעולם. תוסיפו לכך שבקטגורייה מועמדות גם ג’קי וויבר, שמשחקת אם למשפחת פושעים ב”אנימל קינגדום” והילדונת היילי סטיינפילד שמשחקת את מייטי רוס המתחקה אחר רוצח אביה ב”טרו גריט” - והרי שהאחיות גרסת הוליווד 2011 הן חבורת חיות רעות שגורמות לקלינט איסטווד להיראות כמו בובת כרוב עדינה. אולי סוף סוף יהיו מכות על השטיח האדום.  


Comments

Queen Bea #1

ימים עסוקים ומפרכים עוברים על מסדר האחיות ועל כן פוסט וידאו קצר. בעתיד עוד נעשה כבוד של ממש ל-בי ארתור, הלא היא דורותי מ”בנות הזהב”, ואחת הנשים המצחיקות ביותר בתבל, אבל כעת, תשושות וכפופות כסופייה בשעתה, נסתפק בקטע מה”רואסט” המיתולוגי של פמלה אנדרסון, שבו לאחר שורה של סטנדאפיסטים קורעים, עלתה לבמה בי אתור בקלאסה שאין ישווה לה, והקריאה בפאתוס מהוקצע קטעים נבחרים מספרה של פמלה. מתגעגעים אליך בי.. 


Comments

Sing it to me baby

על מנת לעודד את חברות המסדר המרדניות שנאבקות במובארק העקשן במצרים, החליט המסדר להציב השבוע בראשו את אום כולתום, הזמרת הידועה ביותר בעולם המ/ערבי עד היום, מי שכונתה “כוכב המזרח”, והאישה עליה אמר נשיא מצרים, גאמל עבאד אל נאצר, כי היא והפירמידות הם שני הדברים הנצחיים בהם בורכה מצרים.

יש לציין כי ברור למסדר שהבחירה באום כולתום על מנת לעודד מהפיכה היא בעייתית משהו. דברים יוצאי דופן רבים אפשר לומר על אום - היה לה קול אלוהי וחד פעמי, גיזרה מלבבת בצעירותה וחזות אייקונית של היפופוטם במשקפי שמש “קוליות” בבגרותה. היא גדלה בכפר עני והפכה לסמל תרבות, היא הקימה את אגודת המוזיקאים המצריים, הפיקה את הופעותיה בעצמה, הקליטה מעל 300 שירים, ולאורך קריירה בת חמישים שנה לא הפסיקה ליצור, לשנות סגנונות ולחדש. מהפכנית בהחלט הייתה, מתנגדת שילטון? לא ממש. אם כבר אום שלנו הייתה יותר באווירת אמנית החצר. קודם התחככה במשפחת המלוכה, ואחר כך קפצה לחיקו החם של נאצר. אבל היי, כמו שאומרים במצרים: “א גירל’ז גוט טו איט”, ואום בהחלט אהבה את הפלאפאל שלה.  

עכשיו, עוד גילוי נאות אחד עומד בדרך של המסדר לקידומה הסופי של אום כאחות מהמעלה הראשונה. למרות הערצה רבת שנים ל”אינתא עומרי” - שיר האהבה היפהפה שנכתב עבורה בידי מוחמד עבד אל והאב אחרי עשורים של כסח - המסדר לא החזיק במידע רב על אום כולתום, ועל כן נשלחו חברותיו לוויקפדיה. אפשר רק לשער את הפתעת האחיות כשגילו שהמאמר בוויקי נכתב על ידי פראנמי מרושעת של אום שתחת מסווה מחמאות זרעה בקפידה לכלוכים והשמצות. בקטע אחד לדוגמה, מספרת הכותבת כי משפחת המלוכה אהבה את אום כולתום על קולה, אך מייד מוסיפה כי מצאו אותה “לא ראויה” להינשא לאחד מבני הדודים המלכותיים. בקטע אחר, מדווחת הכותבת בהתפעלות מזויפת שכיאה למסורת הערבית המוזיקלית של אימפרוביזציה, אום נודעה בהופעותיה שנמשכו לפעמים עד שעה וחצי, אך אז מסכמת ביובש כי דווקא הופעותיה הקצרות נחשבו למוצלחות יותר. היזהרי לך, חצופה. 

אך אום יקרה, אל דאגה. כל כלבתא בא יומה. במסדר האחיות יודעים שמי שהפכה כמוך - לאייקונה, לסמל ולמותג - מגיע לה יותר מאיזה ניחסוס מטונף באיצנקלופדיה מקוונת. על כן דעי לך אום כולתום, שאיכות קולך האדיר והנדיר היא עדיין דבר עליו שונאים בדם ובנפש יכולים להסכים, לכן אולי עבור כולנו, נותרה עוד איזושהי תקווה. אה, ודבר אחרון, היי שלום ותודה על הארנק.      


Comments

It’s my way ‘til payday!

כפי שאחת מחברות המסדר כבר כתבה מזמן, טינה פיי היא לא פחות מגאונה קומית, ואכן בעונתה החמישית, “30 רוק”, רק משתבחת עוד יותר לכדי 22 דקות מדויקות שמערבות בקלילות ובתעוזה דיאלוגים מבריקים לצד סלפסטיק, תחכום לשוני לצד דאחקות בית שירותים חסרות בושה ועשרות חצים מושחזים שנשלחים לכל עבר, החל בתעשיית הבידור, עבור בפוליטיקה וכלה בקפיטליזם, פמיניזם, אקטיביזם וכל שאר איזם שמסתובב לו אי שם, הן בצד הימני והן בצד השמאלי של המפה.

אך הרף אחיות. לא התכנסנו פה היום על מנת לדבר על פיי, וגם לא על מנת לדבר על בת דמותה בסדרה,  ליז למון. מטרתנו היום היא בכלל להפנות זרקור לאנג’י ג’ורדן (שרי שפרד מה”וויו”), אישתו של טרייסי, שהפציעה שוב לפני שבועיים בהופעת האורח הקורעת של העונה. עם פתיל קצר מתמיד, גוצה, גסה, חמדנית, חסרת בושה או מודעות וקלישאה מהלכת של סיסטר חמת מזג, גרמה אנג’י לג’ק דונגי להבין שמגיעה לה תוכנית ריאליטי שכן איפה עוד “אנשים ללא כישורים שרוצים להרוויח מיליוני דולרים יכולים לעשות זאת אם לא  בתעשיית הבידור.” ועכשיו אחרי תרגום יוסי חרסונסקי עצי זה, התענגו בשנית אחיות על קליפ מעלה, שהנו הפרומו הפיקטיבי של הריאליטי שאנג’י קיבלה, הקרוי “קווין אוף ג’ורדן”, עם הקאצ’פרייז אותו כל אחות חומרנית ועצבנית צריכה לאמץ: “איטס מיי וואיי, ‘טיל פיי-דיי!”     


Comments

Temple of Evil

תחפושות רבות לו לשטן: שד עם קרניים וקילשון, איש עסקים עם זקנקן ועיניים אדומות, דמות עטוית גלימה שחורה, או שירלי טמפל. על חברות המסדר לפחות, המרשעת הקטנה מעולם לא הצליחה לעבוד. בילדותן, קודחות מחום בבית ואוזניהן מצטלצלות למשמע קולה המעצבן, לאחיות היה ברור כי העיניים הפעורות לרווחה, תלתלי הבקבוק המושלמים, ופיה המעוגל של טמפל הנם לא יותר מאמצעי הסוואה מתוחכמים של השטן להשתלטות על העולם. איך אחרת אפשר להסביר את הצלחתה של בובת כרוב ערמומית זאת שמגיל 6 עד 12 שלטה ביד רמה בקולנוע הבינלאומי ומכרה עד 1941 אינספור פסלים פגאניים בדמותה בסכום של 45 מיליון דולר?

כבר ב-1937 כשהטמפל הייתה בשיא כוחה, ניסה גרהם גרין, מי שבעתיד יהפוך לאחד מסופריה המפורסמים של בריטניה, להזהיר את העולם כנגד הכרובית המסוכנת. לאחר צפייה ב”וויי ווילי ווינקי”, כתב גרין, שעבד אז כמבקר קולנוע באמריקה, כי מעריציה של טמפל הם גברים בגיל העמידה שמגיבים בלהט מיני לגופה הקטן והקומפקטי תחת התירוץ והביטחון שמספקים הסיפור והדיאלוג. חברת הסרטים הגיבה בתביעה, וגרין נאלץ להימלט למקסיקו על מנת שלא יוסגר בחזרה לאמריקה לצרכי משפט. יודעי דבר אבל מספרים כי המוח מאחורי הגירוש וההגלייה היה של טמפל.

אין לדעת איך לאחר סרטים כה רבים בהם טמפל נחזתה מתעללת בילדה אבודה, מהפנטת יתומות חסרות הגנה לכדי עדר רובוטיות אובססיביות לקרקרים בצורת חיות (מעלה), ואף מענה עצורים בבית כלא בשירתה הצווחנית, תחפושתה לא נחשפה מייד. רק עם התבגרותה הלא חיננית, הבין העולם במה מדובר, אך טמפל לא וויתרה. נחושה כגורגוייל מכונף, דרכה אל המסך הגדול כבר חסומה, הפכה עצמה שירלי לאשת איש, אם ועקרת בית והתקבלה לאו”ם תחת משטרו של ריצ’רד ניקסון, לא פחות. לאחר מכן  תחת בוש האב, נשלחה טמפל האנטי קומוניסטית לצ’כוסלובקיה בסוף שנות השמונים כשגרירה של ארצות הברית, או במילותיה שלה: “כדי לתפוס’תם!”. כיום, שירלי מתגוררת בקליפורניה ומשתמשת באתר שלה על מנת למכור את סרטיה לעדר מעריציה, להרוויח עוד כסף, ולהשתלט על העולם. היכונו אחיות, כשמדובר בשירלי טמפל, הביטוי “סוף טוב, הכול טוב” - הנו בגדר תקווה בלבד. 


Comments

A piece of Nan

ישנם יצירות ורגעים מפורסמים בקריירה של אמנים שלטוב או לרע מקבעים את דימויים התרבותי והציבורי. אמרת מגריט, מייד בא להקיא על המקטרת שלו, אמרת דאלי, ומייד תחושת מאיסות עולה אל מול מראה של שעון נוזל או סוסים צוהלים וטירות מרחפות. לרוב, אמנם מספיק ללכת שוב לתערוכה אחת של אותם אמנים ששמם הפך למטבע לשון או לחותמת של זאנר, על מנת לחוש מחדש בגדולתם ואף לגלות צדדים שלמים שנדחקו הצידה או נשכחו מהמותג שאנשים אלו הפכו להיות. אחת מאותן אמנים היא נאן גולדין. 

ייתכן שזה בגלל עשרות חקייניה הפחות מוכשרים שיצאו לתעד במצלמה כל רגע ספק אקראי, ספק מבוים מחייהם, ייתכן שזה בגלל שתמונותיה של חבריה הדראג קווינז - שצולמו כבר בסוף שנות השבעים - הפכו למוכרות לעייפה, אבל היו רגעים במסדר האחיות שנאן גולדין כבר הפכה כמעט לקלישאה. אך כיום האחיות שוב יודעות כי רגעים אלו הם לבושה ולכלימה, שכן בשנים האחרונות כל מפגש הן עם עבודותיה הישנות והן עם עבודותיה החדשות של הנאן הבהירו מחדש בעוצמה וודאית באיזו אמנית גדולה ואישיות מרתקת מדובר. 

בת להורים יהודים ממעמד בינוני, וקרובה לאחות גדולה עם מחלת נפש שלאחר חיים מלאי יסורים התאבדה בגיל 18, נאן גולדין הפכה את חייה לאמנות. וחייה גורמים למיתוסים הגדולים של עולם הרוק להיראות כמו סיפורי ערש חביבים: התמכרויות לקוק, והירואין, סדרות של גמילות, מכות מבני זוג אלימים לעת מצוא, עלילות מיניות מכל קצוות הקשת, חברים שמתים מאיידס על ימין ועל שמאל בשנות השמונים והתשעים, ובתוך כל המערבולת הזאת, שעבוד לגאונות חד פעמית ואובססיה לתיעוד כל רגע, כל חבר או חברה. בעשור הראשון לעבודתה, גולדין הייתה חיית לילה כה מסוממת שבריאיון אחד, היא סיפרה שעד לסשן הגמילה הראשון שלה, היא מעולם לא הבינה את חשיבות החשיפה לאור בצילום כי היא תמיד צילמה בסביבות חשוכות. אור או לא אור, עבודתה של גולדין בעשורים של שנות השבעים, השמונים והתשעים ביימה, תיעדה וייצגה עולם שעד לעבודתה נותר מחוץ לפריים. 

ואלו לא רק הצילומים של האנדרגראונד הניו יורקי, של קורבנות מחלת האיידס, של הדמויות הזוהרות, האפילות השמחות והמיוסרות של תרבות הגייז בהן היא נעה, שעליהן יצאה תהילתה של גולדין. לא רק על נושאי צילום שנחשבו בזמנו לפרובוקטיביים, נושאת הנאן את פרסומה, אלא פשוט על היותה צלמת מדהימה שתופסת רגעים בחושפנות אגרסיבית מחד ובחמלה מאידך. הצילומים של הוריה במחלתם, התיעוד של זוגות חבריה ברגעיהם הכי אינטימיים, צילומי האופנה שלה למיטב המגזינים בעולם, ומעברה בשנים האחרונות לקולנוע שאחד מתוצאותיו הוא הסרט המופלא בן ה-45 דקות בו שיבצה את סיפורה של אחותה ואת סיפור חייה שלה בתוך מסורת מערבית של ייצוגים נשיים של קדושה, טירוף ומיניות - כל אלו מוכיחים פעם אחר פעם את יכולתה של גולדין לשחק על המתח הלא פתור ועל הגבול בין מציצנות ונצלנות לאמנות גדולה. 


Comments

Good Gracious!

אחת מהחברות הוותיקות ביותר במסדר, ולבטח הקולנית שבהן, אמרה פעם בחוכמתה האינסופית “קחי את מגי סמית’, שימי אותה בשמלה וויקטוריאנית באמצע סלון, ואת לא צריכה יותר שום דבר.” עד כמה צדקה אותה אחות מופלאה, מוכיחה המיני סדרה הבריטית “דאונטון אבי" שעלתה למסכים שנה שעברה באנגליה וחוללה מהפכת צפייה טלוויזיונית שלא נראתה כבר שלושים שנה בממלכה - מאז "בריידשייד ריויזיטאד", דרמת התלבושות התקופתית האחרונה שהזיזה במשהו לבריטים, שודרה בהצלחה ב-1981.

  

אין ספק שמגי סמית’, שמשחקת את מטריארכית המשפחה, היא הדובדבן שעל הקצפת עם פרצופה הסמורי והביקורתי, קולה הצווחני והרוטט, וארסיותה המדודה, אבל בלי כל קשר לסמית’ - מדובר פה בקצפת הכי טובה בעיר. הסדרה, שמתחילה ב-1912 עם שקיעתה של הטיטאניק, בוחנת את קורותיה של משפחת האצולה קראולי, המונה את הדוכס האנגלי, את אישתו האמריקאית ואת שלוש בנותיהן המתקוטטות, שכעת נותרו ללא יורש עקב מותו של בן הדוד על הטיטאניק. כמיטב המסורת הבריטית, העלילה מחולקת הן לחיי משפחת האצולה שנמצאים “אפסטירז” והן לחיי המשרתים שחיים “דאונסטרז” ואחראים על התפעול הנסתר של חיי ההדר הפאר הנפרשים אל מול הצופה.

מה שהופך את “דאונטון אבי” לאירוע טלוויזיוני כה מרגש היא הזרקת הבוטוקס הנמרצת שהיא מעניקה לז’אנר דרמת התלבושות התקופתית. אמנם הסדרה בהחלט ניחנת בטון נוסטלגי לתקופה שמרנית מבחינות רבות, אך במקביל היא מכניסה לעלילתה תכנים, דיונים וייצוגים עכשוויים כמו הומוסקסואליות וקולוניאליזם. יותר מכך, הבחירה בתחילת המאה העשרים ובמבנה הקלאסי של “אפסטריז- דאונסטרז” מאפשרת לסדרה לבחון ברגישות את משבר המודרנה שעבר על העולם המערבי מבעד המהפיכות הטכנולוגיות, סדר היום הקפיטליסטי, סוציאליזם, ומעמד האישה המשתנה, אותו מדגישה הסדרה דרך מאבקה של מרי, האחות הבכורה, על דחיקתה מהירושה, משיכתה של סייבל, האחות הצעירה למאבק הפמיניסטי על זכות ההצבעה, ניסיונה של המשרתת גוון להתקבל לעבודת מזכירות, ואפילו דרך מאבקן המשעשע של הדוכסית גרנת’ם, (סמית החד פעמית) עם איזובל קראולי, אימו של מת’יו, בן דוד עלום מדרגה שלישית, שלפתע הפך ליורש האחוזה עם שקיעת הטיטאניק, סמל הקדמה המדעית, שהוכרזה בזמנו כ”בלתי ניתנת לטביעה”.

אך מעל הכול, ובאופן יוצא דופן ומרענן לעידן שנשלט על ידי סדרות כבלים אמריקאיות בהן הנורמה ה”ריאליסטית” המחייבת היא גיבור או גיבורה מכורים לסמים, לרצח, או לסקס, ושבהן אי הנורמה הפכה לנורמה ועל כן גם היא לשחוקה, צפויה ומעייפת, “דאונטון אבי” היא סדרה שאוהבת, מלטפת ומאמינה בגיבוריה. זה קצת סנטימנטלי לעיתים, זה קצת יותר מדי שחור ולבן לעיתים, אבל לאחות שאוהבת תנופה, אופנה, מלמלה, רומנטיקה ורכילות מרושעת - זה עולם ומלואו.  


Comments

Girls Just Wanna Have Fun

אוסטרליה, 1980. שתי אחיות, ספק נלהבות, ספק לא מתרשמות משריריו הסופר תפוחים של ג’יגולו צעיר, הידוע גם תחת השם ארנולד שוורצנגר. 


Comments

Close Encounters of the Third Kind

לו הייתה מרי אן תופסת את טילדה סווינטון בראש כפי שעוללה לסוקי בעונה השנייה של ”טרו בלאד”, גם אז היתה נוהמת בתדהמה “וואט אאר יוו?” שכן מה היא בדיוק טילדה סווינטון? אישה? גבר? חייזר? אנדרוגינוס שדוני ופרוע שיער שברח ממעבדה סודית של הסי.איי.איי ליצורי פלא?

מי יודע ובתכלס למי אכפת. כל צפייה בסרטיה של סווינטון רק מעצימה את המשיכה אליה. בין אם היא משחקת בסרטים מעולים  נוסח “אורלנדו”, “אני אהבה" או "מייקל קלייטון" עליו זכתה באוסקר, או בזבלה כדוגמת "קונסטנטין" או "נרניה", בין אם היא מככבת בסרטי מיינסטרים, או מעלה מיצג בגלריית סרפנטיין בו ישנה באקווריום זכוכית למשך שבוע - המבט בסווינטון תמיד מהופנט. במובנים רבים ובהתאם למיצג המדובר, הבהייה בה מרתקת הרבה יותר לא רק בגלל איכות משחקה, אלא בעיקר כי סווינטון עצמה מתפקדת כיצירת אמנות לא מפוענחת, זרה ומוזרה.  

היותה עבודת אמנות מהלכת על שניים היא כנראה גם הסיבה מדוע סווינטון משמשת כדוגמנית מבוקשת למותגי אופנה דוגמת פרינגלס. גם מבלי קמפיינים, החייזרולה מקבלת ספוט קבוע במגזיני אופנה רבים, עקב טעמה הארכיטקטוני בבגדים, שפעמים רבות גורם לה להיראות מרהיבה, ולפעמים גורם לה להיראות כגמל שלמה מג’ונג’ן שנלכד למרבה הפתעתו בבית העלים אותו בנה.

 


Comments