Coco Pops
פוסט אורח מאת דפנה לוסטיג
אין מתאימה מגבריאל “קוקו” שאנל להשיק את קטגוריית האופנה של המסדר. למעשה, אם מדברים על אחיות אופנתיות, לא רק שאין מתאימה ממנה אלא שמלבדה, אין ממש אופציה אחרת. קוקו היתה ונשארה מהפכנית, פמיניסטית, הר געש של סטייל ואישיות בתעשייה גברית ושמרנית.
הסיפורים על קוקו, ידועים כולם, פנטסטיים; הילדה שגדלה בבית עני, התייתמה מאם שמתה משחפת וננטשה על ידי אביה - וכל זה עד גיל בת המצווה. לאחר מכן התבגרה במנזר והפכה לאישה צעירה שלקחה שרשרת של החלטות אמיצות, כולן השפיעו ונגעו בתחומים רחבים בהרבה מאופנה. קוקו שיחררה נשים - ולא רק ממחוכים, אריגים כבדים ושיער ארוך. היא שיחררה להן את הראש. היא גרמה לנשים להבין שהמחשבה - ממש כמו מערכת הלבוש בשלושה חלקים שעיצבה עבורן – יכולה להיות מודולרית. ספק אם בימינו היתה יכולה אחות אחת לחולל שינויים כה רבים בזמן כה קצר. קוקו חיה בין שתי מלחמות עולם, באקלים של שינוי חברתי בלתי פוסק. היה לה מרחב נוח לחולל בו מהפכות.
כיאה לאחות אייקונית, קוקו לא היתה אדם שמח. היא היתה סוערת ומורכבת, ועל פי הביוגרפיות שלה התאבלה כל חייה על הגברים שלה – שהחל באביה וכלה באחרון מאהביה - ברחו ממנה או מתו כולם. גברים דווקא אהבו אותה - היא נתפסה על ידם כחזקה ומאתגרת, אך כלא ראויה לחופה. כמו אחיות אייקוניות רבות, קוקו לא היתה יפהפייה הורסת. היא היתה מרשימה, האישה הנכונה לשתות איתה ולפתות אותה אבל לא האישה הנכונה לקחת לכנסיה. היא מעולם לא נישאה, וראתה בכך כישלון אישי.
קוקו שאנל היתה רגזנית. היא העידה שאת העיצובים שלה לא פיתחה מתוך חזון או הארה, אלא מתוך שנאה לכל מה שראתה סביבה. כמו לכל אחות, היה לה פן מסתורי, וקוקו נקברה כששלדים בארונה; את החלקים הלא מחמיאים בעברה, ובמיוחד את קשריה הענפים עם הנאצים, קשרים שנודעו בפריז והוציאו לה שם רע – דאגה לטשטש. גם על יהודים היא לא השתגעה, אבל נו, עם אחות שהיא אגדה לא מתחשבנים. אחרי הכל, אין כזה דבר אחות מושלמת, יש רק תיקים מושלמים של שאנל.
