Mommy Bitchest
עם כל הכבוד לכאפות שבטי דרייפר מחלקת לאחרונה, הרי שמסדר האחיות לא מפחד כלל. אין זו אשמתה של בטי, שכן דווקא באמצעות גברת דרייפר הקפואה, “מאד מאן” עוסקת באופן נועז למדי באלימות משפחתית. אבל אם בטי יכולה להפחיד את סאלי המסכנה עד מוות, הרי שהאחיות במסדר לא ממש מתרשמות מברבי עם יד זריזה. ברמת המסורת המערבית, מדיאה שרצחה את ילדיה על מנת לנקום ביאסון שבגד בה קצת יותר מפחידה, וברמת המסורת הישראלית, פניה המאובנות של גילה אלמגור עדיין מביאים סיוטים לאחיות. מעל הכול, ברמה הטלוויזיונית אם בטי באמת רוצה לקבל את פרס האם הכלבה, הרי שהישגיה מחווירים לעומת שתי האימהות שניצבות בראש הפיסגה, קשורות יחדיו לעד בשמן המשותף ומהלך האימה.
ליווייה דרוסילה, אישתו השלישית של הקיסר הרומאי אוגוסטוס , היא הראשונה בכרונולוגייה. למרות שרק מעט מקורות היסטוריים מטילים בה רפש בגלוי, הרי שבספרו הידוע “אני קלאודיוס”, רוברט גרייבס הפך את דמותה לאלמנה השחורה. בספר שמתאר את האימפריה הרומית דרך עיניו של קלאודיוס המגמגם והצולע, ליווייה רוצחת באכזריות ובשקדנות את כל יורשיו של אוגוסטוס, ואף את אחד מילדיה על מנת לפנות את כס המלוכה עבור בנה המועדף טיבריוס. למרות שהרעלת מזון היא מומחיותה, ליווייה לא מהססת לנקוט להכפיש, לסכסך, לאיים ולשכור מאהבים ומרגלים כדי להשיג את רצונה. בטלוויזיה, דמותה חסרת המצפון הונצחה בפנתיאון הכלבות על ידי הוולשית שיאן פיליפס שאף זכתה בפרס באפטא על גילום דמותה במיני סדרה של ה-BBC. אמנם שלושים שנה אחרי, יש משהו מעט מגוחך בצפייה בסדרה הבריטית שמתארת את חייהם ושיחותיהם של הרומאים במבטא אוקספורדי מצוחצח, אך דווקא הצרימה הזאת היא שהופכת את ליוויה להתגלמות תשוקתה העירומה והאכזרית של המפלצת האמפריאליסטית באשר היא, בין אם היא רומאית, בריטית, או אמריקאית. חוץ מזה, לראות את ליוויה משפדת בלשונה את קלאודיוס האומלל היא פנינה טלוויזיונית שלא ראויה להישכח.
בשנות השבעים ב-BBC לבטח האמינו כי השם ליוויה יישאר לעד מזוהה עם פרצופה הנחשושי של שיאן פיליפס. לא ידעו הבריטים הנפוחים כי ב-1999 סדרת המאפיונרים המופתית של דיוויד צ’ייס תהפוך את השם ליוויה למזוהה עם משפחת סופראנוס האיטלקית ועם אימו הקשה, הנרקיסיסטית והקורעת של טוני. אם ליוויה דרוסילה היא קיסרית עתיקת יומין שתככיה מתנוססים אי שם מעל מעשיהם של בני תמותה, הרי שהקסם של רשעותה הבלתי נדלית של ליוויה סופראנו טמון דווקא ביומיומי ובמוכר. בסופו של דבר, ליוויה סופראנו היא אמא פולניה מתקרבנת המשוכנעת כי סבלה גדול משל כולם, או לחלופין הסבתא הסנילית שמגיעה לחג וביקורתה המורעלת ניטחת מאחורי חומת מגן של אלצהיימר, שמא זה לא בשליטתה. עד כדי כך ליוויה היא גרסתה האיטלקית-קתולית של הפולניה עד כי המשפט הידוע “אני אנוח בקבר” מקבל את הדהודו המושלם במשפטה האלמותי של ליוויה - I wish the lord will take me now. זועפת, מרטננת וכלבתא עד לעצמותיה, התוספת העיקרית שליוויה מביאה לאימא היהודיה הוא הטוויסט המאפיוזי. ספק מעט משובשת בדעתה, ייתכן שבהירה לחלוטין, ליווייה לא רק מוצצת מטאפורית ורגשית את חייו של בנה, אלא גם יוצאת לחסלו באופן המילולי ביותר של המילה.
