Screaming Sisters
“הצעקה” (1893) של אדוארד מונק נחשב לאחד הייצוגים המובהקים ביותר של המודרניזם בגלל גילומו את הניכור, הפחד והבדידות של האדם בעידן של שינויים חברתיים, תרבותיים וטכנלוגיים קיצוניים. ברמה המגדרית, המסדר מעט מבולבל. מצד אחד, הדמות בציור יכולה להיות גם גבר וגם אישה, בתנאי ששניהם קירחים ולא אטרקטיביים במיוחד. מצד שני, אם נחשוב על כך שבתקופת הציור, רוב הנשים עוד מוגבלות למרחב הביתי, אז הצעקה כבר עוברת לבעלותו של הגבר בלבד. הצעקה הגברית כבר מסמלת נקודת משבר רצינית. מקלינט איסטווד ועד דון דרייפר, הדרמה הגברית מתוארת כדרמה שקטה. הדממה - שמחניקה תחתיה במאמץ מסוקס כעס כבוש וכאב מרוסן - אף נחשבת מאופקת ונעלה. היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, הייתה ההפתעה שהסבה ה”סופראנוס” בתחילתה כי הציגה מאפיונר שמן שמואיל סוף סוף בטובו לשבת ולדבר על רגשותיו.
אז האחים מדי פעם, בשיא דרמת השתיקה, צועקים, ואילו האחיות דווקא צועקות וצווחות כל הזמן. מקק במקלחת, עכבר בפינה, חבר שמפתיע בחיבוק מאחור, חתונה, לווייה, כוס שנשברה או חלב שנשפך - כמעט כל אירוע סיבה לצווחה. בדיוק בגלל כל הצווחנות הנשית והשתיקה הגברית, גברים נחשבים מאופקים ונשים דרמטיות. אך עם כל הכבוד, במסדר תמיד האמינו שגבר שתקן ומדוכא הוא דרמה קווין לא קטנה בכלל, ובאשר לאחות הצורחת, יופי לה. למה לה להתאפק? מדוע לשתוק ולהדחיק, כשאפשר לשחרר ולחלוק? במסדר אומרים, כל המצווחת, הרי זה משובח. ובתקופת החגים שמתרגשת עלינו למרבה האימה, אז נא לצווח על אחת כמה וכמה.
כבוד ראשון מגיע כמובן לסצינת המקלחת המפורסמת מ”פסיכו” של היצ’קוק בה מריון המסכנה צווחת ממש כאילו רק חזרה מארוחת ראש השנה. מעל 90 טייקים, ו-70 זוויות צילומים יצרו מונטאז’ בו צווחותיה של ג’נט לי היפהפייה מכמירות כל לבב, אבל אלו צלילי הכינורות של ברנרד הרמן שממש מלבינים את שיערה של אחות מפוחדה.
אולי אין זה מפתיע אם כן שהייתה זאת ג’יימי לי קרטיס, הבת של ג’נט לי, שהפכה ל-Scream Queen הרשמית של שנות השמונים. היא התחילה לצרוח ב-1978 כלורי סטרוד ב”האלווין”, קלאסיקת האימה של ג’ון קרפנטר ומשם המשיכה לצווח בשלל המשכונים וסרטי אימה שונים. בין לבין, קרטיס הפכה מלכת אירובי עם גוף מוטרף, חטפה שמועות שנולדה בעצם המפרודייט, חזרה אחרי המתנה של עשרים שנה לצרוח ב”האלוווין 20”, והוכיחה סופית שצרחות הן עבודה סדרתית ומכניסה. הסרט אגב איחד בינה לבין אימה בקריצה למסורת של צווחה.
היה זה “האלווין” באמת על שלל המשכוניו שמשך כבר בשנות השמונים את אש האחיות-המבקרות בטענה כי סרטי אימה מעודדים שנאת נשים ומשקפים אידיאולוגיה שמרנית עקב חיסולה בסרט של כל אחות מופקרת. הצגת החוקים והסכמטיות של ז’אנר האימה נחגגה ועורערה ב”צעקה” שיצא ב-1996. בסצנת הפתיחה המפחידה והמבריקה במיוחד, משחקת לה לא אחרת מדרו בארימור, שכיכבה במסדר רק שבוע שעבר. מזלה של דרו אמנם לא שפר עליה בסצנה, אבל “צעקה” הפך את פרצופו המעוות של מונק למסיכה של רוצח ולתחפושת סופר פופולארית, ובעיקר עזר להפוך את צווחת האחות המפוחדת וחסרת האונים לצעקה של מאבק, לעג לחוקים והיכולת לנצחם.
