Shut the G*** Up!
אין כיום בטלוויזיה רגע אימה יותר צרוף ומוחלט מאשר אותה שנייה בודדה לפני שפיה של רייצ’ל מ”גלי” נפער לרווחה ומגרונה בוקע זמר מסונתז. לאאאאאא! צורחת האחות המבועתת אל מול המסך. לא עוד פעם אותן עיניים שמעפעפות במהירות לא אנושית, בבקשה לא שוב הבעות הפנים המלודרמטיות, תנועות הגוף החדות מדי (אם בפופ עסקינן) או לחלופין מיוסרות מדי (אם בבלדה מדובר). ולא, בבקשה, בבקשה לא עוד מאותה שירה היסטרית, מוגזמת, מלאכותית, מהוקצעת טכנית אך מחוסרת ניצוץ, ספונטניות או נשמה. אבל רייצ’ל לא מקשיבה לתחינת האחות, וכאילו הייתה חניבעל הקניבל על ווקודר, ממשיכה המאוסה להתעלל בחדווה בגופות המרוטשות של השירים חסרי המזל שנשאבו באקראי אל זוג ריאותיה. מילא יכלנו להתנחם כי האשמה נובעת רק מדמותה הפיקטיבית של רייצ’ל, אבל מבט זריז באודישנים של ליה מישל ל”גלי” מגלה כי מפלצות לא קיימות רק באגדות ובסיוטים. אחת מהן לפחות מהלכת אי שם בעולם, על שטיח אדום עם שמלה כעורה.
מי לא ידע נחת זרועה ואימת לועה של רייצ’ל ברי לאורך העונה וחצי האחרונה של “גלי”? איזה שיר לא כיסחה תפלצת ברודווי בלתי נלאית זאת כשהיא חמושה בקרדיגנים, שיער מגוהץ, עיניים מוגדלות יתר על המידה, שפתיים אדומות שרוטטות כשפן נלהב וטמפרמנט כוחני? שחיטתה של רייצ’ל את מיטב השירים של העשורים האחרונים מצערת במיוחד לאור הפוטנציאל של “גלי”, שבתחילתה עוד נעה בקלילות בין איזון לקיטש, בין קומדיה לדרמה ובין שמרנות לחדשנות, אך אבדה מהר לטובת קווי עלילה שרירותיים, דמויות שטוחות, הפקת יתר ומסחור מפלצתי. בתהליך שקיעה זה הדבר המזעזע ביותר שהתגלה בדמותה ובשירתה של רייצ’ל ברי, הוא למעשה גם הדבר המאכזב ביותר ב”גלי”, בבימות “ברודווי” של השנים האחרונות ובחלקים נרחבים של תעשיית המוזיקה העכשווית: לא חשוב אלו מרכיבים תכניסו לתוך הבלנדר, יהא זה קנייה, ברברה סטרייסנד, ריהאנה או ג’ורני, יהא זה פופ, ראפ, רוק, סול או כל ז’אנר שהוא, העיסה תצא אותו דבר - צבעונית, מלאכותית ומעט מעוררת בחילה.
