Close Encounters of the Third Kind
לו הייתה מרי אן תופסת את טילדה סווינטון בראש כפי שעוללה לסוקי בעונה השנייה של ”טרו בלאד”, גם אז היתה נוהמת בתדהמה “וואט אאר יוו?” שכן מה היא בדיוק טילדה סווינטון? אישה? גבר? חייזר? אנדרוגינוס שדוני ופרוע שיער שברח ממעבדה סודית של הסי.איי.איי ליצורי פלא?
מי יודע ובתכלס למי אכפת. כל צפייה בסרטיה של סווינטון רק מעצימה את המשיכה אליה. בין אם היא משחקת בסרטים מעולים נוסח “אורלנדו”, “אני אהבה” או “מייקל קלייטון” עליו זכתה באוסקר, או בזבלה כדוגמת “קונסטנטין” או “נרניה”, בין אם היא מככבת בסרטי מיינסטרים, או מעלה מיצג בגלריית סרפנטיין בו ישנה באקווריום זכוכית למשך שבוע - המבט בסווינטון תמיד מהופנט. במובנים רבים ובהתאם למיצג המדובר, הבהייה בה מרתקת הרבה יותר לא רק בגלל איכות משחקה, אלא בעיקר כי סווינטון עצמה מתפקדת כיצירת אמנות לא מפוענחת, זרה ומוזרה.
היותה עבודת אמנות מהלכת על שניים היא כנראה גם הסיבה מדוע סווינטון משמשת כדוגמנית מבוקשת למותגי אופנה דוגמת פרינגלס. גם מבלי קמפיינים, החייזרולה מקבלת ספוט קבוע במגזיני אופנה רבים, עקב טעמה הארכיטקטוני בבגדים, שפעמים רבות גורם לה להיראות מרהיבה, ולפעמים גורם לה להיראות כגמל שלמה מג’ונג’ן שנלכד למרבה הפתעתו בבית העלים אותו בנה.
