Temple of Evil
תחפושות רבות לו לשטן: שד עם קרניים וקילשון, איש עסקים עם זקנקן ועיניים אדומות, דמות עטוית גלימה שחורה, או שירלי טמפל. על חברות המסדר לפחות, המרשעת הקטנה מעולם לא הצליחה לעבוד. בילדותן, קודחות מחום בבית ואוזניהן מצטלצלות למשמע קולה המעצבן, לאחיות היה ברור כי העיניים הפעורות לרווחה, תלתלי הבקבוק המושלמים, ופיה המעוגל של טמפל הנם לא יותר מאמצעי הסוואה מתוחכמים של השטן להשתלטות על העולם. איך אחרת אפשר להסביר את הצלחתה של בובת כרוב ערמומית זאת שמגיל 6 עד 12 שלטה ביד רמה בקולנוע הבינלאומי ומכרה עד 1941 אינספור פסלים פגאניים בדמותה בסכום של 45 מיליון דולר?
כבר ב-1937 כשהטמפל הייתה בשיא כוחה, ניסה גרהם גרין, מי שבעתיד יהפוך לאחד מסופריה המפורסמים של בריטניה, להזהיר את העולם כנגד הכרובית המסוכנת. לאחר צפייה ב”וויי ווילי ווינקי”, כתב גרין, שעבד אז כמבקר קולנוע באמריקה, כי מעריציה של טמפל הם גברים בגיל העמידה שמגיבים בלהט מיני לגופה הקטן והקומפקטי תחת התירוץ והביטחון שמספקים הסיפור והדיאלוג. חברת הסרטים הגיבה בתביעה, וגרין נאלץ להימלט למקסיקו על מנת שלא יוסגר בחזרה לאמריקה לצרכי משפט. יודעי דבר אבל מספרים כי המוח מאחורי הגירוש וההגלייה היה של טמפל.
אין לדעת איך לאחר סרטים כה רבים בהם טמפל נחזתה מתעללת בילדה אבודה, מהפנטת יתומות חסרות הגנה לכדי עדר רובוטיות אובססיביות לקרקרים בצורת חיות (מעלה), ואף מענה עצורים בבית כלא בשירתה הצווחנית, תחפושתה לא נחשפה מייד. רק עם התבגרותה הלא חיננית, הבין העולם במה מדובר, אך טמפל לא וויתרה. נחושה כגורגוייל מכונף, דרכה אל המסך הגדול כבר חסומה, הפכה עצמה שירלי לאשת איש, אם ועקרת בית והתקבלה לאו”ם תחת משטרו של ריצ’רד ניקסון, לא פחות. לאחר מכן תחת בוש האב, נשלחה טמפל האנטי קומוניסטית לצ’כוסלובקיה בסוף שנות השמונים כשגרירה של ארצות הברית, או במילותיה שלה: “כדי לתפוס’תם!”. כיום, שירלי מתגוררת בקליפורניה ומשתמשת באתר שלה על מנת למכור את סרטיה לעדר מעריציה, להרוויח עוד כסף, ולהשתלט על העולם. היכונו אחיות, כשמדובר בשירלי טמפל, הביטוי “סוף טוב, הכול טוב” - הנו בגדר תקווה בלבד.
