Allright, Always
לפני שלוש שנים זכה מסדר האחיות לראות את לילי אלן באחת מהופעותיה הראשונות בניו יורק בחלל בגודל בינוני בשם וובסטר הול. זה היה כחצי שנה לאחר שהוציאה את אלבום הבכורה שלה בשם “אולרייט סטיל” ואלן עמדה על הבמה בשמלה פרחונית, בירה ביד אחת וסיגריה ביד שנייה והקסימה את הקהל שיר אחר שיר. בקולה האדיש והקטן ובמילותיה המושחזות, היא פיזמה על נוקמנות, סטלות, ריבים במועדונים, זיינים קטנים ומאכזבים ומערכות יחסים כושלות. היא הייתה בת 21, ישירה, כנה, יפה ואנושית והמסדר כולו התאהב בה עד כלות.
גם ב-2009 הצליחה אלן בנונשלאנטיות האופיינית לה להתחמק בקלילות מתסמונת האלבום השני ולהפתיע עם אלבום עשיר מוזיקלית, רעיונית וווקאלית שבו באירוניה בריטית מעודנת היא חבטה ברדיפה אחר פרסום, בקהות חושים, בתסכול מיני ושרה בפתיחות על פחדים אישיים, אובססיות תרבותיות ופנטזיות רומנטיות. בארבע השנים שחלפו מאז שאלן התפוצצה מהמייספייס שלה לכוכבות על בבריטניה ובשאר העולם, היא גם הספיקה להסתבך בהשמצות על קייטי פרי ודומותיה, בחשיפת פטמות, בהגשת תוכנית אירוח, בשיתופי פעולה עם אמנים נוסח מארק רונסון ובייסמנט ג’אקס, במיסוד חברת האופנה שלה ובהודעה פתאומית על פרישתה מקריירת השירה. את הטוב והרע, השערורייתי והמקצועי, היא תמיד הצליחה לגבות בשכל חריף ובכריזמה מרשימה. בין אם היא תמשיך לזמר, לכתוב שירים לאמנים אחרים כפי שהצהירה או להחתים אותם בלייבל אותו פתחה, את לילי אלן לא ניתן להשוות לאף אחת אחרת. בשני אלבומים בלבד וב-26 שנות חיים היא הביאה לקדמת הבמה נשיות מזן חדש: חצופה, מרעננת, מבריקה ובלתי מתנצלת. היא מסוג הנשים שרגע אחד תתאפר, רגע שני תתקע גרפס ורגע שלישי תעביר ביקורת חדה ומשעשעת על עצמה ועל החברה בה היא חיה. היא אולי אחת האחיות הצעירות ביותר במסדר, אבל יש לה את הביצים הכי גדולות בנמצא.
