My Bush
קייט היקרה
הרשי לנו לפתוח בהתנצלות. לבטח את יושבת, באחת משתי האחוזות שלך בלונדון ותוהה לעצמך בראשך המנומס והאקצנטרי איך עוד לא הופעת במסדר האחיות? לבטח שאלת את עצמך פעורת עיניים בעודך עושה תנועות בלט מוזרות כיצד זה שאת - שבלעדייך אמנים ואמניות כדוגמת פי ג’יי הארווי, פלורנס, טורי איימוס, ביורק, גאגא, בלוק פארטי ורופוס וויינרייט ועוד לא היו נשמעים ונראים אותו דבר - דווקא את עוד לא כיכבת פה על שלל תלבושותייך התמוהות, קליפייך המרתקים ובעיקר שירייך היפהפיים.
ובכן קייט (קייטי? בושי? אולי בושי’לה?), אנו עומדות פה מולך מבויישות ונכלמות. כידוע לך, מקוריות של אמן נקבעת על פי מדד הקאברים. ככל שמצטברים יותר קאברים לשיריו של אמן שנופלים מהמקור, כך מתחזקת ההוכחה לחד פעמיותו של זה או זאת. ובמקרה שלך קייטי, את מחוללת בראש הפירמידה. כבר שנים מעריצייך נאלצים לסבול שלל “מחוות” מפלסיבו, פיוצ’רהדז, רה רה ריוט ואפילו מקסוול. רובם ככולם בעיקר מזכירים בגעגוע את קולך הווירטואוזי עם סיומיו האיריים והמסתלסלים, את מילותייך המיסתוריות והאינטרטקסטואליות, ואת העוצמה הדרמטית והכוח הרגשי בו את טוענת שירייך. לאיחור, אין תירוץ.
לצד המוזיקה וסחרחרת הדימויים והתלבושות, הרי שאת גם מודל והשראה אחיותית. היית האישה הראשונה ששיר שכתבה בעצמה נכנס למקום הראשון במצעד הבריטי. ועזבי שעשית זאת בגיל 19 עם “אנקת גבהים” ששכתב מחדש את יצירת המופת הוויקטוריאנית של אמילי ברונטה העונה לאותו שם. היית גם האישה הראשונה שאלבום שלה נכנס הישר למקום הראשון במצעד הבריטי כשאת כולו בת 21. הוכחת עצמאות כשנטשת את חברת התקליטים שלך כי הם הכריחו אותך להוציא שני אלבומים באותה שנה ולקדם אותם בבגד גוף ורוד, בהרבה יחסי ציבור ומסע הופעות. בתגובה, פתחת חברת הפקות והשגת שליטה מלאה על הקריירה שלך, ומאז התבודדת מעין הציבור והתקשורת בקנאות, והוצאת אלבומים שתדירות הופעתם הלכה והתארכה. לא שהאחיות מתלוננות, אם את צריכה שלוש או חמש שנים כדי להוציא יצרות מופת כדוגמת “ראנינג אפ דאט היל”, או “דיס וומן’ז וורק”, או אפילו 12 שנה בשביל “קינג אוף דה מאונטיין” - לכי על זה.
לסיום קייטוש, רק טענה אחת קטנה יש לנו. הבנו שסיבוב ההופעות הראשון שעשית בחייך בשנת 1979 היה גם האחרון. חלק מהשמועות אומרות שזה כי במאי התאורה האהוב שלך נהרג בתאונה בזמן הסיבוב ולא השתקמת מאז. חלק טוענים שזה כי את קונטרול פריק משוגעת עם חרדת ציבור קשה. חבל קייט. אומרים שהחלפת שם 17 תלבושות, ושהיית אחת הראשונות בעולם לשים מיקרופון ראש כי התעקשת לשיר ולרקוד את תנועתייך המוזרות שהושפעו משיעורי הקארטה שלקחת בגיל 6 ומשיעורי הבלט בגיל 18. אבל באמת קייטוש, לא הגיע הזמן לזרוק איזו נעל אדומה לאחיות? להופיע על הבמה עם השריון והחרב? לבנות איזו מכונה להורדת גשם בהשראת וויליאם רייך? לפחות לרקוד עם המון חיילים ב”ארמי דרימרז?” מה את אומרת קייטוש? Please Madame, may we have some more?
