מסדר האחיות

Temple of Evil

תחפושות רבות לו לשטן: שד עם קרניים וקילשון, איש עסקים עם זקנקן ועיניים אדומות, דמות עטוית גלימה שחורה, או שירלי טמפל. על חברות המסדר לפחות, המרשעת הקטנה מעולם לא הצליחה לעבוד. בילדותן, קודחות מחום בבית ואוזניהן מצטלצלות למשמע קולה המעצבן, לאחיות היה ברור כי העיניים הפעורות לרווחה, תלתלי הבקבוק המושלמים, ופיה המעוגל של טמפל הנם לא יותר מאמצעי הסוואה מתוחכמים של השטן להשתלטות על העולם. איך אחרת אפשר להסביר את הצלחתה של בובת כרוב ערמומית זאת שמגיל 6 עד 12 שלטה ביד רמה בקולנוע הבינלאומי ומכרה עד 1941 אינספור פסלים פגאניים בדמותה בסכום של 45 מיליון דולר?

כבר ב-1937 כשהטמפל הייתה בשיא כוחה, ניסה גרהם גרין, מי שבעתיד יהפוך לאחד מסופריה המפורסמים של בריטניה, להזהיר את העולם כנגד הכרובית המסוכנת. לאחר צפייה ב”וויי ווילי ווינקי”, כתב גרין, שעבד אז כמבקר קולנוע באמריקה, כי מעריציה של טמפל הם גברים בגיל העמידה שמגיבים בלהט מיני לגופה הקטן והקומפקטי תחת התירוץ והביטחון שמספקים הסיפור והדיאלוג. חברת הסרטים הגיבה בתביעה, וגרין נאלץ להימלט למקסיקו על מנת שלא יוסגר בחזרה לאמריקה לצרכי משפט. יודעי דבר אבל מספרים כי המוח מאחורי הגירוש וההגלייה היה של טמפל.

אין לדעת איך לאחר סרטים כה רבים בהם טמפל נחזתה מתעללת בילדה אבודה, מהפנטת יתומות חסרות הגנה לכדי עדר רובוטיות אובססיביות לקרקרים בצורת חיות (מעלה), ואף מענה עצורים בבית כלא בשירתה הצווחנית, תחפושתה לא נחשפה מייד. רק עם התבגרותה הלא חיננית, הבין העולם במה מדובר, אך טמפל לא וויתרה. נחושה כגורגוייל מכונף, דרכה אל המסך הגדול כבר חסומה, הפכה עצמה שירלי לאשת איש, אם ועקרת בית והתקבלה לאו”ם תחת משטרו של ריצ’רד ניקסון, לא פחות. לאחר מכן  תחת בוש האב, נשלחה טמפל האנטי קומוניסטית לצ’כוסלובקיה בסוף שנות השמונים כשגרירה של ארצות הברית, או במילותיה שלה: “כדי לתפוס’תם!”. כיום, שירלי מתגוררת בקליפורניה ומשתמשת באתר שלה על מנת למכור את סרטיה לעדר מעריציה, להרוויח עוד כסף, ולהשתלט על העולם. היכונו אחיות, כשמדובר בשירלי טמפל, הביטוי “סוף טוב, הכול טוב” - הנו בגדר תקווה בלבד. 

Shut the G*** Up!

אין כיום בטלוויזיה רגע אימה יותר צרוף ומוחלט מאשר אותה שנייה בודדה לפני שפיה של רייצ’ל מ”גלי” נפער לרווחה ומגרונה בוקע זמר מסונתז. לאאאאאא! צורחת האחות המבועתת אל מול המסך. לא עוד פעם אותן עיניים שמעפעפות במהירות לא אנושית, בבקשה לא שוב הבעות הפנים המלודרמטיות, תנועות הגוף החדות מדי (אם בפופ עסקינן) או לחלופין מיוסרות מדי (אם בבלדה מדובר). ולא, בבקשה, בבקשה לא עוד מאותה שירה היסטרית, מוגזמת, מלאכותית, מהוקצעת טכנית אך מחוסרת ניצוץ, ספונטניות או נשמה. אבל רייצ’ל לא מקשיבה לתחינת האחות, וכאילו הייתה חניבעל הקניבל על ווקודר, ממשיכה המאוסה להתעלל בחדווה בגופות המרוטשות של השירים חסרי המזל שנשאבו באקראי אל זוג ריאותיה. מילא יכלנו להתנחם כי האשמה נובעת רק מדמותה הפיקטיבית של רייצ’ל, אבל מבט זריז באודישנים של ליה מישל ל”גלי” מגלה כי מפלצות לא קיימות רק באגדות ובסיוטים. אחת מהן לפחות מהלכת אי שם בעולם, על שטיח אדום עם שמלה כעורה.  

מי לא ידע נחת זרועה ואימת לועה של רייצ’ל ברי לאורך העונה וחצי האחרונה של “גלי”? איזה שיר לא כיסחה תפלצת ברודווי בלתי נלאית זאת כשהיא חמושה בקרדיגנים, שיער מגוהץ, עיניים מוגדלות יתר על המידה, שפתיים אדומות שרוטטות כשפן נלהב וטמפרמנט כוחני? שחיטתה של רייצ’ל את מיטב השירים של העשורים האחרונים מצערת במיוחד לאור הפוטנציאל של “גלי”, שבתחילתה עוד נעה בקלילות בין איזון לקיטש, בין קומדיה לדרמה ובין שמרנות לחדשנות, אך אבדה מהר לטובת קווי עלילה שרירותיים,  דמויות שטוחות, הפקת יתר ומסחור מפלצתי. בתהליך שקיעה זה הדבר המזעזע ביותר שהתגלה בדמותה ובשירתה של רייצ’ל ברי, הוא למעשה גם הדבר המאכזב ביותר ב”גלי”, בבימות “ברודווי” של השנים האחרונות ובחלקים נרחבים של תעשיית המוזיקה העכשווית: לא חשוב אלו מרכיבים תכניסו לתוך הבלנדר, יהא זה קנייה, ברברה סטרייסנד, ריהאנה או ג’ורני, יהא זה פופ, ראפ, רוק, סול או כל ז’אנר שהוא, העיסה תצא אותו דבר - צבעונית, מלאכותית ומעט מעוררת בחילה.    

Is in my ears and in my eyes

לא חייבים להיות פסימיסטים כדי להודות שלפעמים יש אכזבות בחיים.גם לא חייבים להיות פילוסופים כדי לחשוב כי יש קשר הכרחי בין אכזבה לזמן, שזאת נוצרת בזמן שעובר בין ציפייה לתהליך התממשותה. הדומגאות הן רבות:. גור חתולים קטנטן פרוותי וחמוד שנהפך לחתול מכוער, אנטיפת וכפוי טובה, בר קטן, ידידותי ואינטימי שמופקע לרשות הכלל, או כל מיני עמיר פרצים למיניהם שהופכים במחי בחירות מהבטחה לשינוי להנצחה מייאשת של הסטטוס קוו. כן, רבות הן האכזבות בחיים, ואחת הקשות שבהן היא תקווה לאחות שהתבדתה, או אם נקרא לפקאצה בשמה: קייט הדסון.

הו קייט, האכזבה ממך היא כה מרה שאפילו העלאת שמך מעלה בחיך טעם לענה. כשהתפוצצת בשיר ההלל הקולנועי והמושלם של קמרון קרואו ”כמעט מפורסמים”, הצפייה בך הייתה חוויה ארוטית והמסך העלה עשן. בתלתלים מרקדים, חיוך חד פעמי ועיניים בורקות, בראת את דמותה של הגרופית פני ליין שריחפה לאורך הסרט כנימפת רוק שחיות וכוח נעוריה זרחו באור יקרות על סף כיליון. הגילוי לאחר מכן שאת ביתה של גולדי הון האהובה כגור כלבים לברדורי מתנשף, הקפיצה את מניותיך לשחקים.

 ואז התחילה הנפילה. מבחירה גרועה לבחירה גרועה, מקומדיה רומנטית שבלונית אחת לקומדיה רומנטית בנאלית אחרת. החיוך האותנטי התגלה כשטיק למצלמה, התלתלים הפרועים הפכו לפן מתחנחן, וכל קשר בינך לבין פני ליין הספונטנית, התמימה, הפתיינית והחולמנית התגלה כחיצוני בלבד.הופעת האורח האחרונה שלך בריאליטי של הסטייליסטית התפלצת רייצ’ל זואי חתמה סופית את האבחנה: פני ליין היא אחות, אבל את קייט יקירתי, את אכזבה.  

לכל אחות יש דודה

בשלושת החודשים האחרונים בהם מסדר האחיות פתח את שורותיו, הקפיד לעשות זאת ברוח חיובית, מפרגנת ועצמאית. זה היה לא קל. אחות אמיתית אוהבת לעיתים גם ללכלך ולטנף. אל נא בין לא נכון. האחות אינה עוסקת בהשמצות אך ורק למען החדווה. אקט הריכול הוא יותר מסתם העברת מידע אסור ומגרה, או חדירה מענגת לתחום הפרט. לעיתים הריכול והליכלוך נדרשים לנו על מנת להגדיר את עצמנו ביחס לאחר. כפי שהגבר לא היה קיים ללא האישה, ההומו לא היה קיים ללא הסטרייט והלסבית לא הייתה קיימת ללא חתול, כך גם האחות לא צומחת לבדה. כפי שהיום מואר רק ביחס ללילה החשוך, כך גם האחות יכולה לחגוג ולהגדיר את מהותה הגמישה והעולצת רק ביחס לאנשים בהם היא פוגשת. וכך, לאורך ההיסטוריה הארוכה של האנושות, תמיד עמדה אל מול האחות, ישות אחת שעיצבה ועיצבנה אותה יותר מכל. זו היא אויבתה הנצחית והמושבעת של האחות בכל הזמנים. זו היא הדודה. 

שמות רבים יש לדודה. במזרח אירופה קוראים לה יאכנע, באנגליה קוראים לה המלכה אליזבת, ואילו בהוליווד? בהוליווד קוראים לה רנה זלווגר. מכל הדודות בעולם, זליג-וור היא המסוכנת ביותר בתולדות האנושות, שכן ידעה היא בערמומיות להסוות את עצמה. כשפרצה זליגוור לתודעת הכלל ב”ג’רי מגווייר”, התבלבלו רוב הצופים וחשבו לתומם כי מדובר באחות. חמודה, מצחיקה ורומנטית,  ומצוידת בילד ללא אב, מה שמצביע על חוסר מוסרנות ושמרנות, זליגוור נראתה כדובון אכפת-לי שאותו יש לנצור.  מי ידע כי טעמו של הדובי כטעם הלימון.

כיום במבט לאחור, ניתן לזהות שאפילו באותו סרט מתעתע ויעיל כבר מופיע הסימן הראשון למהות הדודית של הזליגוור. זה הידוע בשם החיוך המתנחמץ. חיוך זה הוא נשקה הגדול ביותר של הדודה וחרדתה הגדולה ביותר של האחות. אין אחות בישראל שלא יודעת על בשרה כיצד שבוע נהדר, דייט מרגש, זיון מעורר, או מאכל עתיר קלוריות יכולים כולם להתמוסס אל מול התנחמצותה של הדודה מעבר לשולחן. העבירו חוויה זאת מליל הסדר אל מסעדה נחשקת בהוליווד וכבר יודעות אתן לדמיין איך זליגוור תבאס לכן כל קרם ברולה.

 לאורך שנים הצליחה זליגוור להשלות את ההמונים. קיבלה פרסים, עשתה מיליונים, שגשגה כאחת השחקניות המצליחות והמעורכות בעולם וכל אותו הזמן, רק התנחמצה. כרווקה בריטית שמנה ורטובה, כמאפיונרית מזמרת או כקאובוית אמיצה, בין אם מידלדלת או חטובה, צעירה או סחבה, על פניה של זליגוור תמיד  נחה ההבעה שמסגירה את דודיותה.  בכל זאת המסדר מודה לזליג על השיעור אותו לימדה. כמו האחות, גם הדודה נמצאת בכל מקום. כמו האחות גם לדודה שמות שונים, פנים שונים ותחפושות שונות, אך בניגוד לאחות ההפכפכה, הדודה מגיעה רק בשני טעמים - מרירה או חמוצה.