Running up that heel
כיצד תכתוב אחות בורגנית עם נפש בדווית על התופעה הקרויה עקבים גבוהים? מצד אחד אם תתהה על הטימטום שפושה בקרב אחיותיה שמטופפות בקלילות על מסמרים תוך כדי קיצור שריריהן תצא אף בעיניה שלה פמיניסטית טרחנית מצד שני, אם תשב ותהלל את הסטילסטו שעולות מאות ואלפי דולרים כיצירות מופת תצא בעיניי עצמה מעט ריקנית ומשועבדת. מצד שלישי, למה לבחור? אולי אפשר לרקוד על שתי חתונות, על אחת עם נעלי סירה ועל השנייה עם נעלי עקב. לא על כל דבר בעולם צריך אג’נדה סדורה.
אך גם כשהאחות כבר החליטה לא להחליט, מגיעה כרגיל אמריקה ומצליחה להציב איזו נקודת קיצון ששוב מטלטלת הכל מחדש. מילא הקו האדמדמם שבו קייטי הולמס הנעילה את סורי בת השלוש בעקבים, אבל לקו האדום בהחלט קוראים ה-Heel-a-thon, מרתון על עקבים גבוהים למען גיוס תרומות לסרטן. המרתון מעורר התנגדות עוד יותר לאור העובדה שהוא מקודם בתוכנית הבוקר של קלי וריג’ס. הוא דוד מהסיוטים, והיא פקאצה מהאגדות. ושוב מוצאת העצמה האחות שואלת שאלות קיומית. אם כבר מרתון על עקבים, אז למה לא תחרות של טיפולי שיניים ללא הרדמה למען המלחמה באיידס? או אולי איזה מירוץ קטן ליהודים בלבד על מתקני האינקוויזציה הספרדית עבור המלחמה במחלות לב? מצד שני, הרי כבר מזמן הליכה על עקבים הפכה לעיטור כבוד נשי, ואם אנו מסתכלים בהערצה על איזה פאקיר שרץ יחף על גחלים לוחשות, מדוע שלא נפנה את אותו מבט מעריץ לעבר ביונסה שמופיעה שעתיים וחצי על סטילטו מבלי למצמץ? שניהם נעים בין מעורר ההשתאות למעורר הגיחוך ושניהם מתעלים מעל מגבלות הכאב הפיזי למען יצירה. שאלות על גבי שאלות, צדדים על גבי צדדים, ורק דבר אחד נותר ברור בעולם זה - קלי ריפה היא פקאצה לא קטנה.
