מסדר האחיות

Sing it to me baby

על מנת לעודד את חברות המסדר המרדניות שנאבקות במובארק העקשן במצרים, החליט המסדר להציב השבוע בראשו את אום כולתום, הזמרת הידועה ביותר בעולם המ/ערבי עד היום, מי שכונתה “כוכב המזרח”, והאישה עליה אמר נשיא מצרים, גאמל עבאד אל נאצר, כי היא והפירמידות הם שני הדברים הנצחיים בהם בורכה מצרים.

יש לציין כי ברור למסדר שהבחירה באום כולתום על מנת לעודד מהפיכה היא בעייתית משהו. דברים יוצאי דופן רבים אפשר לומר על אום - היה לה קול אלוהי וחד פעמי, גיזרה מלבבת בצעירותה וחזות אייקונית של היפופוטם במשקפי שמש “קוליות” בבגרותה. היא גדלה בכפר עני והפכה לסמל תרבות, היא הקימה את אגודת המוזיקאים המצריים, הפיקה את הופעותיה בעצמה, הקליטה מעל 300 שירים, ולאורך קריירה בת חמישים שנה לא הפסיקה ליצור, לשנות סגנונות ולחדש. מהפכנית בהחלט הייתה, מתנגדת שילטון? לא ממש. אם כבר אום שלנו הייתה יותר באווירת אמנית החצר. קודם התחככה במשפחת המלוכה, ואחר כך קפצה לחיקו החם של נאצר. אבל היי, כמו שאומרים במצרים: “א גירל’ז גוט טו איט”, ואום בהחלט אהבה את הפלאפאל שלה.  

עכשיו, עוד גילוי נאות אחד עומד בדרך של המסדר לקידומה הסופי של אום כאחות מהמעלה הראשונה. למרות הערצה רבת שנים ל”אינתא עומרי” - שיר האהבה היפהפה שנכתב עבורה בידי מוחמד עבד אל והאב אחרי עשורים של כסח - המסדר לא החזיק במידע רב על אום כולתום, ועל כן נשלחו חברותיו לוויקפדיה. אפשר רק לשער את הפתעת האחיות כשגילו שהמאמר בוויקי נכתב על ידי פראנמי מרושעת של אום שתחת מסווה מחמאות זרעה בקפידה לכלוכים והשמצות. בקטע אחד לדוגמה, מספרת הכותבת כי משפחת המלוכה אהבה את אום כולתום על קולה, אך מייד מוסיפה כי מצאו אותה “לא ראויה” להינשא לאחד מבני הדודים המלכותיים. בקטע אחר, מדווחת הכותבת בהתפעלות מזויפת שכיאה למסורת הערבית המוזיקלית של אימפרוביזציה, אום נודעה בהופעותיה שנמשכו לפעמים עד שעה וחצי, אך אז מסכמת ביובש כי דווקא הופעותיה הקצרות נחשבו למוצלחות יותר. היזהרי לך, חצופה. 

אך אום יקרה, אל דאגה. כל כלבתא בא יומה. במסדר האחיות יודעים שמי שהפכה כמוך - לאייקונה, לסמל ולמותג - מגיע לה יותר מאיזה ניחסוס מטונף באיצנקלופדיה מקוונת. על כן דעי לך אום כולתום, שאיכות קולך האדיר והנדיר היא עדיין דבר עליו שונאים בדם ובנפש יכולים להסכים, לכן אולי עבור כולנו, נותרה עוד איזושהי תקווה. אה, ודבר אחרון, היי שלום ותודה על הארנק.      

Dollywood Foundation

כשאנשים שומעים את השם הקסום דולי פרטון, אסוציאציות שונות ומשונות עולות בראשם. מצד אחד, רוב האנשים חושבים לראשונה בשמץ גיחוך על מילים כדוגמת “שדיים”, “סיליקון” ו”בלונד”’. מצד שני, למרבה הצער, רוב האנשים בעולם הם אידיוטים.  

Shut the G*** Up!

אין כיום בטלוויזיה רגע אימה יותר צרוף ומוחלט מאשר אותה שנייה בודדה לפני שפיה של רייצ’ל מ”גלי” נפער לרווחה ומגרונה בוקע זמר מסונתז. לאאאאאא! צורחת האחות המבועתת אל מול המסך. לא עוד פעם אותן עיניים שמעפעפות במהירות לא אנושית, בבקשה לא שוב הבעות הפנים המלודרמטיות, תנועות הגוף החדות מדי (אם בפופ עסקינן) או לחלופין מיוסרות מדי (אם בבלדה מדובר). ולא, בבקשה, בבקשה לא עוד מאותה שירה היסטרית, מוגזמת, מלאכותית, מהוקצעת טכנית אך מחוסרת ניצוץ, ספונטניות או נשמה. אבל רייצ’ל לא מקשיבה לתחינת האחות, וכאילו הייתה חניבעל הקניבל על ווקודר, ממשיכה המאוסה להתעלל בחדווה בגופות המרוטשות של השירים חסרי המזל שנשאבו באקראי אל זוג ריאותיה. מילא יכלנו להתנחם כי האשמה נובעת רק מדמותה הפיקטיבית של רייצ’ל, אבל מבט זריז באודישנים של ליה מישל ל”גלי” מגלה כי מפלצות לא קיימות רק באגדות ובסיוטים. אחת מהן לפחות מהלכת אי שם בעולם, על שטיח אדום עם שמלה כעורה.  

מי לא ידע נחת זרועה ואימת לועה של רייצ’ל ברי לאורך העונה וחצי האחרונה של “גלי”? איזה שיר לא כיסחה תפלצת ברודווי בלתי נלאית זאת כשהיא חמושה בקרדיגנים, שיער מגוהץ, עיניים מוגדלות יתר על המידה, שפתיים אדומות שרוטטות כשפן נלהב וטמפרמנט כוחני? שחיטתה של רייצ’ל את מיטב השירים של העשורים האחרונים מצערת במיוחד לאור הפוטנציאל של “גלי”, שבתחילתה עוד נעה בקלילות בין איזון לקיטש, בין קומדיה לדרמה ובין שמרנות לחדשנות, אך אבדה מהר לטובת קווי עלילה שרירותיים,  דמויות שטוחות, הפקת יתר ומסחור מפלצתי. בתהליך שקיעה זה הדבר המזעזע ביותר שהתגלה בדמותה ובשירתה של רייצ’ל ברי, הוא למעשה גם הדבר המאכזב ביותר ב”גלי”, בבימות “ברודווי” של השנים האחרונות ובחלקים נרחבים של תעשיית המוזיקה העכשווית: לא חשוב אלו מרכיבים תכניסו לתוך הבלנדר, יהא זה קנייה, ברברה סטרייסנד, ריהאנה או ג’ורני, יהא זה פופ, ראפ, רוק, סול או כל ז’אנר שהוא, העיסה תצא אותו דבר - צבעונית, מלאכותית ומעט מעוררת בחילה.    

Peace and Noise

בילדותה, אחות אחת במסדר היתה יצורה קטנה, שמרנית ופחדנית. לצלילי קיילי ומדונה קיפצה גם קיפצה, אבל כל סטייה ימינה או שמאלה מבלונדז’ מתקתק צרם קשות לאוזניה הקטנות והמפונקות. אין פלא אם כן שאחות זאת מעולם לא התחברה לפטי סמית’, האימא, הסנדקית והכוהנת של ה-Pאנק שהתחראה על הבמה בשנות השבעים כמו שאף אישה לא עשתה מעולם. המראה האנדרוגיני, החולצות המטונפות, הגיטרות המכסחות, המילים הקשות והשירה הלעיתים דווקא רכה, ואז לפתע צורמת, צורחת, מדוברת ומלחשת הקשו על מוחה הגוזלי של האחות שבעיקר ביקש לנוע בקצב המענג של הלוקומושן. 

היה זה רק לאחר שנים - בערב חד פעמי במגדלי טיים וורנר, בקומה השישים חמש, בחלל קטן וחשוך שמבעד לקיר הזכוכית העצום שלו נשקף סנטרל פארק - שהבינה האחות את טיפשותה. היא נקלעה להופעה של פטי סמית’ במקרה ורק ידעה שלא מדובר ברפרטואר הרגיל של סמית’, אלא בהופעה מיוחדת של סטנדרטים של ג’אז שהיו אהובים על אימה שנפטרה לא מזמן. במשך שעה ורבע פטי סמית’ היתה על הבמה והאחות נשבתה. היא היתה קצת מבולבלת ומפוזרת. לבושה בגי’נס, חולצה פשוטה ומגפיים, דומה מעט לאיגי פופ בשערה הסבוך, באף המעוקל ובגוף הזוויתי, היא החזיקה לפעמים ניירות עם מילות השיר, התחילה אותם מחדש כשזייפה, סיפרה בין לבין סיפורים מפותלים וכובשים על זעם והתלהבות נעורים ולבבות שבורים והייתה כל מה שתרצי מאמנית אמיתית - חכמה, אחרת, ישירה, כנה ועם כוח שבקע ממנה במפתיע וללא הסבר. 

אפופה בהתלהבות, האחות התחילה במסע. החל מ”הורסז”, אלבומה הראשון והמהולל כיום של סמית’ שיצא בניו יורק של 1975 כשהסתובבה בעיר עם חבר הנפש שלה רוברט מייפלתורפ, עבור ב”ווייב”, האלבום האחרון שהקליטה בסבנטיז ואחריו נעלמה לדטרויט עם הבעל והילדים. בהופעה היא אמרה שכל יום היא יוצרת משהו, אבל מבחינה ציבורית לפחות היא חזרה להקליט רק אחרי עשר שנים וגם אז לסירוגין. רק לאחר מות בעלה באמצע שנות התשעים, חזרה בעידודו של מייקל סטייפ ליצירה יותר שוטפת וקבועה של מוזיקה, סרטים ואמנות. במסעה, האחות שמעה שירים מדהימים שכבר הכירה, גילתה שירים מופלאים שלא הכירה, וקאברים שרק סמית’ יכולה לעשות אותם לשלה. יש בה משהו מעורר השראה. בעידן כה ציני, סמית’ עם כובע מוזר ושיער מדובלל עדיין מעזה להקריא שירה, לשיר על רגשות חשופים, לזעום על ממשלות ולהטיף למהפיכה, והיא עושה זאת באופן כה אישי ואמיתי שקשה לא להיסחף עימה. אך אל נתהדר סתם בגיטרה, אם נודה על האמת הרי שעבור אותה אחות עם כל האהבה, פטי נשארה גם לא נגישה. מאתגרת, תובענית וקשה לעיכול, סמית’ לא מקבלת הרבה זמן אוויר. “אבל זה בסדר”, אומרת האחות לעצמה. גאונות אמיתית, אפשר גם לאהוב מרחוק. לא תמיד צריך להיות מעריצה צמודה. 

It’s me beaches!

מסדר האחיות צופה בסרט אחד ביום כיפור וזהו ביצ’ז, או בתרגומו העברי והחיוור: חופים. אלו היו הימים. שתי ילדות נפגשות בחוף הים של אטלנטיק סיטי וכה שונות הן. האחת עשירה, יפהפייה ומעודנת, והשנייה ג’ינג’ית כעורה, מצחיקה וקולנית. האחת תגדל להיות עורכת דין לזכויות אדם (ברברה הרשי) והשנייה תגדל להיות זמרת מצליחה (בט מידלר). השתיים יצמחו ביחד ולחוד, החברות תעמוד במבחנים רבים וקשים, ובסוף כל האחיות ייגעו בבכי גדול וישירו במקהלה את הרוח שמתחת לכנפיי. וזה, על פי מסדר האחיות לפחות, הוא יום כיפור כהלכתו. עם כל החיבה לברברה הרשי הענוגה דאז שכיום נשואה לסעיד מ”אבודים” ועקב התמכרות לניתוחים פלסטיים פניה נראים כעיי חורבות, הרי שביצ’זזז הוא סרט פולחן אחיותי בגלל פצצת האנרגיה הכתומה, בט מידלר.

גסות, עצבים גבוהים וסינטמנטליות הן תכונות שהמסדר מעריך ולבט מידלר יש את שלושתן בשפע. אלו התכונות שהביאו אותה ממקום הולדתה בהונלולו להופיע במועדוני הסאונות של הומואים בניו יורק המחוספסת של שנות השבעים, ואלו התכונות שבעזרתן יצרה באותו עשור את דמותה הידועה The Divine Miss M שאיתה הקליטה אלבומים והופיעה ברחבי ארצות הברית כשהיא לבושה לעיתים כבתולת ים על כיסא גלגלים, מעשנת, מקללת ושרה על הביצים של היטלר ועל דירתה המטונפת. קשה לדעת זאת כיום, אבל אז מידלר הייתה Pאנק. ובכן, אולי Pאנק זאת לא ממש המילה, אבל על הבמה, מידלר יצרה קברט מופרע וולגרי וכאוטי, שלווה עם שלוש זמרות שחורות שנקראו ה”הארלטס” וחיבר בין סטנד אפ, ג’אז, ברודווי טיונז, וגלאם רוק. את הסבנטיז, סייימה מידלר בהתאם בסרט “רוז”, הביוגרפיה הלא רשמית של ג’ניס ג’ופלין ולאחיות אין שמץ של בעיה להודות כי שיר הנושא השמאלציונרי מפיל אותן כל פעם מחדש.

שנות השמונים והתשעים היו לא צפויות. תמיד יהיה לנו את ביצ’זזז (1988) בתור השיא, אבל מידלר הוציאה באייטיז אלבומים כושלים למדי, התמכרה לקיטש של עצמה והלכה ודמתה יותר ויותר לציפי שביט, תופעה שאפילו את ציפי שביט עצמה לא הייתה משמחת. ועדיין, כישרון הוא כישרון וגם בשנים אלו כולו היתה צריכה מידלר להופיע בתוכנית הלפני אחרונה של ג’וני קרסון ולשיר לו כדי לזכות על כך באמי. ובכלל, בין הצלחותיה לכישלונותיה באותן שנים, מידלר עדיין צברה מועמדויות וזכיות בגראמיז, אמיז וגולדן גלובז. העשור האחרון האיר לה פנים ובמהלכו היא שחררה שני אלבומי ג’אז עם יריבה הוויתק בארי מאנילו (אל תשאלו, הייתה שם דרמה), עשתה סיבובי הופעות מצליחים גם בגיל 60 וסיימה בימים אלו 200 הופעות בסיזר פאלאס בלאס וגאס, עליהן גרפה 120 מיליון דולר. ואם נחזור לביצ’ז, אז בבית האבות עדיף להזדקן יחדיו עם מידלר מאשר עם איזו הרשי משמימה.

Florence and the machine

אנשים רבים לא מבינים עד כמה קשה להיות אחות חובבת מוזיקה שניחנה בקול זייפני. שמיעת שיר טוב היא חוויה מרגשת. לפעמים השיר כה סוחף, עד שהשמיעה לו בלבד נותרת חוויה מוגבלת והאחות מלאת חדוות החיים פוצחת אף היא בזמרה. רק אז לדאבונה, במקום שירת הזמיר לה קיוותה, בוקע קרקור התרנגולת מגרונה. הלעג של החברות הוא לעיתים כה צורב עד כי אפילו במקלחת האחות משתתקת, אבל מדוע שהמקרקרות יתביישו בעצמן? אחות בעלת עמוד שדרה מאמינה בעצמה ולעזאזאל עם העולם. כזו היא לדוגמה האחות וההשראה פלורנס פוסטר ג’נקינס, האישה שזייפה את דרכה לתהילת עולם.

פלורנס פוסטר נולדה לזוג הורים בעיירה קטנה אי שם בפנסילבניה ב-1868. כבר מגיל צעיר רצתה פלורנס ללמוד מוזיקה בחו”ל, אך אביה העשיר סירב לממן את חלומה. בהתאם לאמצעים המוגבלים שעמדו לרשותה של אישה בתחילת המאה העשרים, ג’נקינס ברחה לפילדלפיה על מנת להינשא לפרנק ת’ורנטון ג’נקינס, אך גם הוא לא תמך בתשוקתה. השניים התגרשו במהרה ורק ב-1909, תודות למות אביה ובעיקר לירושה, פלורנס התחילה את מסעה להפוך לזמרת אופרה מצליחה.  

הקלטות, כתבות ועדויות לא מותירים מקום לספק, שירתה של פלורנס הייתה אסון דציבלי בקנה מידה אפי. מספרים כי בהופעות הקהל נהג לצחוק, כי למרות ששרה אריות באיטלקית ובגרמנית, היא לא ידעה לבטא את המילים וכי הפסנתרן היה משנה מקצבים ועוצמות על מנת לפצות על הזוועה. לפעמים הוא גם היה עושה פרצופים לקהל מאחורי גבה. ועדיין או אולי בגלל, פלורנס פוסטר ג’נקינס הפכה לסנסציה. היא עיצבה בעצמה תחפושות מופרכות שהפגינו חיבה לכנפיים והיא זרקה פרחים לקהל שנאספו לאחר מכן לשימוש חוזר. מעל הכול, היא היתה אופטימית נצחית: לאחר תאונת דרכים במונית ב-1943 היא טענה שתודות לתאונה, יכולותיה הווקאליות עלו באוקטבה ושלחה לנהג המונית קופסת סיגרים במתנה. למרות דרישת הקהל, היא הגבילה את מספר הופעותיה ומחירי הכרטיסים המסופסרים הרקיעו שחקים. בגיל 76 היא נכנעה להפצרות והופיעה ב”קרנגי הול”. חודש לאחר מכן, היא נפטרה. 

יש מספר דרכים לראות את סיפורה של פלורנס פוסטר ג’נקינס. מחד, מדובר באישה שחיה בעננה משל עצמה. לטענתה, הצחוקים בהופעותיה בקעו למעשה מיריבותיה אכולות הקינאה, והיא השוותה את עצמה לזמרות האופרה הכי נחשבות בתקופתה. פלורנס היא האם הרוחנית של כל אותם אומללי ריאליטי המופיעים בשלבי האודישנים למען שעשועם האכזר של שאר העם. מצד שני, בדרכה האקצנטרית, פלורנס היא אחות הירואית. היה לה חלום, היתה לה תשוקה והיא יצאה להגשימם בהתמדה, באשליה עצמית ובהצלחה. במילותיה של פלורנס עצמה: “אנשים יכולים לומר שאני לא יודעת לשיר, אבל אף אחד לא יכול לומר שלא שרתי.”  

Hello Sista

פוסט אורח מאת חברת המסדר הפוחזת, נערה אובדת

קווין לטיפה אולי לא מכהנת כמלכה, אבל בכל הנוגע לתרומתה לאחוות האחיות העולמית, מגיע לה תואר אצולה. כבר מהאלבום הראשון שלה ב-1989, “All Hail The Queen”, לטיפה הקפידה על מסר חד וברור שקורא לנשות הגטו והעולם כולו להתאחד אל מול שלטון הגברים המשפיל. לאלבום השני שלה, אחרי שביססה מעמדה כמלכה, קראה קווין בשם    “Nature of A Sista”. לא סיסטר. סיסטה. “אחֺו”, אם תרצו.

ומהי סיסטה? ובכן, הסיסטה היא לא רק חברה טובה, היא גם אשה גאה. ההגדרה המקורית התייחסה בהכרח לנשים אפרו-אמריקאיות או לטיניות שהיו צריכות לעמוד על שלהן בעולם הגברי ששלט ברחובות השכונה. משם השתחלה ההגדרה גם לז’רגון הדראגיסטי ומשם לאחיות העולם כולו. הסיסטה נושאת עצמה בכבוד ובביטחון ורצוי שתישא על עצמה גם מטען עודף קל ומבורך, באזור האגן והישבן אם אפשר. היא לא מקבלת חרא מאף אחד, בטח שלא מגבר, לא חשוב כמה גדול וחזק הוא. אבל הכי חשוב, הסיסטה לעולם לא תפקיר אחת משלה. כי לבד, לסיסטה אין קייס. היא מתחזקת ככל שהתנועה העולמית מתחזקת. היא דורשת אחדות. היא דורשת “U.N.I.T.Y”. אחות אמיתית היא חלק מאחווה.

והנה הגענו לשלב המכריע בקריירה המוזיקלית של קווין לטיפה ומכריע אף יותר גם לתנועת האחיות הזועמות המתפתחת. U.N.I.T.Y יצא לעולם בתחילת 1994 והמסר שלו היה כל כך חזק, עד שתחנות הרדיו בחרו שלא לצנזר את מילות השיר הגסות: “כלבה” ו”זונה”, אך ורק כי ההקשר שלהן בשיר חינוכי ואף חשוב. המשפט “למי אתה קורא כלבה” סוגר בתוקפנות כל פזמון ובית לאורך השיר ומשם לטיפה ממשיכה: האינסטינקט שלי מוביל אותי לקצב אחר / בכל פעם שאני שומעת אח קורא לי כלבה או זונה /מנסה לגרום לאחות להרגיש מושפלת? / אתם יודעים שזה לא יכול להמשיך ככה”. אחות אמיתית אומרת מה שעל הלב שלה בפנים שלכם.

 אבל לטיפה היא לא מאלה שלא מבינות חוש הומור. האחות יודעת לצחוק כשצריך והמילה כלבה (ביאץ’) מתפקדת גם ככינוי חיבה בשיכונים של ג’רזי, היכן שהיא גדלה. מה שכן, אחות אמיתית מציבה גבולות ברורים. “יום אחד צעדתי בשכונה / לבשתי את המכנסונים הגזורים שלי, כי היה סופר חם / הלכתי ליד כמה בחורים וכשהם עברו אותי / אחד מהם תפס לי בתחת, הוא היה מגעיל / הסתובבתי אליו אדומה, מישהי חטפה עצבים /  ואז הקטן אמר ‘כן, זה אני כלבה’ וצחק / בגלל שהוא היה עם החברים הוא ניסה לעוף עלי… / דפקתי לו אגרוף בעין ואמרתי: ‘למי אתה קורא כלבה?’”

בהמשך השיר קווין מתייחסת לסוגיה הכואבת לכל אחות בעולם כולו – אלימות נגד נשים. “תשים את הידיים שלך עליי, אני אשים את הידיים שלך באזיקים”, היא מאיימת ומתכוונת. “אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יראו אותי מוכה, כשאבא מרביץ לאמא בכל מקום”, היא ממשיכה ומסיימת בשורת המחץ “אתה אומר שאני כלום בלעדיך, אבל אני כלום איתך. גבר לא באמת אוהב אותך, אם הוא מרביץ לך”. אחות אמיתית יודעת טוב מזה.

את הקליפ, אגב, הקדישה האחות לאחיה שמת בתאונת אופנוע. כהוקרה היא עונדת את המפתח של האופנוע שלו על הצוואר ורוכבת כמו באד אס אמיתית על כלי של גברים. אחות אמיתית יודעת לפרגן גם לאחים שלה. אז פירגון יש וכעס בריא כלפי האחים יש ויש, אבל על פי השמועות ועל פי פרז הילטון,  לפחות במיטה האחות הזאת דווקא מסתפקת באחיות.

Shantay, you stay

לפני שנתיים התארח רופול בגרסתו הגברית בתוכנית הפקאצ’ות המצליחה “דה וויו” על מנת לקדם את העונה הראשונה של תוכניתו “דראג רייס”. מוקף בארבעת הבננות, נשאל רופול מה הופך דראג קווין למוצלחת. שנייה לפני שתקף את ג’ורג’ בוש, ענה רופול בקולו המלטף: “היא צריכה לדעת לעשות כיף, היא צריכה להתמצא בתרבות פופולרית וצריך להיות לה חוש הומור”. וכך בשלושה משפטים, רופול הגדירה מה זה להיות אחות. 

הוא נולד ב-1960 תחת השם רופול. אימו אמרה שהוא יהיה כוכב ואחותו מספרת שכבר בגיל תשע הוא לבש שמלה וורודה. בגיל 21 הוא הופיע לראשונה בדראג והתחיל לחרוש את אמריקה. הוא הופיע בדראג, בתיאטרון, כרקדנית גו גו, כזמרת וכמארחת במועדונים. לפעמים שגשג ולפעמים היה הומלס, אך כמו ספינקס עם נוצות וורודות, תמיד התרומם וחזר לבמה. אחרי תשע שנים של הופעה במועדוני ניו יורק וטחינת אלכוהול, קוק, פופרז, אסיד, אקסטות ונוזל מצתים, בגיל 30 החליט רופול שמספיק ודי. ניקיון הבית והעבודה על הדמו השתלמו. ב-1993, רופול התפוצצה עם הלהיט סופרמודל שהציג לעיניהם ההמומות של צופי MTV ברחבי העולם את תרבות הדראג קווין בדמותה של אישה שחורה ועצומה בשלל פיאות ועקבים. רופול חלבה את הצלחתה עד טיפת האיפור האחרונה והנחתה תוכנית טלוויזיה והופיעה ברחבי העולם עד שבשנת אלפיים התפוגגה. שיטרחן בבלוג שלו כמה שירצה על כך שבחר במאה ה-21 להתמקד בצמיחה רוחנית, כשהגיעה לישראל ב-2003 להופעה בדום, רופול לא נראתה בשאנטי כלל וכלל.

שש שנים לאחר מכן, רופול למזלה שוב לא יורקת לכיוונו של חיים פנחס. “דראג רייס” בהנחייתו שעלתה ב-2009 הפכה לריאליטי סופר מצליח שנבחר על ידי ה”ניו יורק מגזין” לאחת מהתוכניות שמשנות את פני הטלוויזיה. התוכנית המטורששת מתפקדת כמו ריאליטי ופרודיה על ריאליטי בו זמנית. אין כמו גברים עם פה ג’ורה שמתחפשים לנשים כדי ליצור תוכנית שחוגגת וחושפת את המלאכותיות והזיוף של ז’אנר הריאליטי ומשתתפיו. בימים אלו, ממש כמו באמצע הניינטיז, רופול מנצלת כל דקה מההצלחה. השנה הוא כבר הספיק להוציא אוטוביוגרפיה, אלבום, לצלם את העונה השלישית של “דראג רייס” ובימים אלו עלה הריאליטי החדש שלו “דראג יו” בו הוא מלמד נשים ביולוגיות להוציא את הדיווה הפנימית שלהן. עם כל הכבוד לג’ודית באטלר ויש הרבה, קל יותר ללמוד תיאורית קוויר מרופול. זה בא עם משפטים יותר קצרים, יותר מצחיקים ועם ציטוטים מהוגים מרכזיים כדוגמת נינה פלווארס, רייבן ואונג’יינה. ועם בציטוטים חשובים עסקינן, הרי המסדר יסיים עם המשפט של רופול שחותם כל תוכנית של “דראג רייס”:

If you don’t love yourself, how’n d’hell you gonna love someone else, Can I get an Amen?