ימים עסוקים ומפרכים עוברים על מסדר האחיות ועל כן פוסט וידאו קצר. בעתיד עוד נעשה כבוד של ממש ל-בי ארתור, הלא היא דורותי מ”בנות הזהב”, ואחת הנשים המצחיקות ביותר בתבל, אבל כעת, תשושות וכפופות כסופייה בשעתה, נסתפק בקטע מה”רואסט” המיתולוגי של פמלה אנדרסון, שבו לאחר שורה של סטנדאפיסטים קורעים, עלתה לבמה בי אתור בקלאסה שאין ישווה לה, והקריאה בפאתוס מהוקצע קטעים נבחרים מספרה של פמלה. מתגעגעים אליך בי..
כפי שאחת מחברות המסדר כבר כתבה מזמן, טינה פיי היא לא פחות מגאונה קומית, ואכן בעונתה החמישית, “30 רוק”, רק משתבחת עוד יותר לכדי 22 דקות מדויקות שמערבות בקלילות ובתעוזה דיאלוגים מבריקים לצד סלפסטיק, תחכום לשוני לצד דאחקות בית שירותים חסרות בושה ועשרות חצים מושחזים שנשלחים לכל עבר, החל בתעשיית הבידור, עבור בפוליטיקה וכלה בקפיטליזם, פמיניזם, אקטיביזם וכל שאר איזם שמסתובב לו אי שם, הן בצד הימני והן בצד השמאלי של המפה.
אך הרף אחיות. לא התכנסנו פה היום על מנת לדבר על פיי, וגם לא על מנת לדבר על בת דמותה בסדרה, ליז למון. מטרתנו היום היא בכלל להפנות זרקור לאנג’י ג’ורדן (שרי שפרד מה”וויו”), אישתו של טרייסי, שהפציעה שוב לפני שבועיים בהופעת האורח הקורעת של העונה. עם פתיל קצר מתמיד, גוצה, גסה, חמדנית, חסרת בושה או מודעות וקלישאה מהלכת של סיסטר חמת מזג, גרמה אנג’י לג’ק דונגי להבין שמגיעה לה תוכנית ריאליטי שכן איפה עוד “אנשים ללא כישורים שרוצים להרוויח מיליוני דולרים יכולים לעשות זאת אם לא בתעשיית הבידור.” ועכשיו אחרי תרגום יוסי חרסונסקי עצי זה, התענגו בשנית אחיות על קליפ מעלה, שהנו הפרומו הפיקטיבי של הריאליטי שאנג’י קיבלה, הקרוי “קווין אוף ג’ורדן”, עם הקאצ’פרייז אותו כל אחות חומרנית ועצבנית צריכה לאמץ: “איטס מיי וואיי, ‘טיל פיי-דיי!”
אחת מהחברות הוותיקות ביותר במסדר, ולבטח הקולנית שבהן, אמרה פעם בחוכמתה האינסופית “קחי את מגי סמית’, שימי אותה בשמלה וויקטוריאנית באמצע סלון, ואת לא צריכה יותר שום דבר.” עד כמה צדקה אותה אחות מופלאה, מוכיחה המיני סדרה הבריטית “דאונטון אבי” שעלתה למסכים שנה שעברה באנגליה וחוללה מהפכת צפייה טלוויזיונית שלא נראתה כבר שלושים שנה בממלכה - מאז “בריידשייד ריויזיטאד”, דרמת התלבושות התקופתית האחרונה שהזיזה במשהו לבריטים, שודרה בהצלחה ב-1981.
אין ספק שמגי סמית’, שמשחקת את מטריארכית המשפחה, היא הדובדבן שעל הקצפת עם פרצופה הסמורי והביקורתי, קולה הצווחני והרוטט, וארסיותה המדודה, אבל בלי כל קשר לסמית’ - מדובר פה בקצפת הכי טובה בעיר. הסדרה, שמתחילה ב-1912 עם שקיעתה של הטיטאניק, בוחנת את קורותיה של משפחת האצולה קראולי, המונה את הדוכס האנגלי, את אישתו האמריקאית ואת שלוש בנותיהן המתקוטטות, שכעת נותרו ללא יורש עקב מותו של בן הדוד על הטיטאניק. כמיטב המסורת הבריטית, העלילה מחולקת הן לחיי משפחת האצולה שנמצאים “אפסטירז” והן לחיי המשרתים שחיים “דאונסטרז” ואחראים על התפעול הנסתר של חיי ההדר הפאר הנפרשים אל מול הצופה.
מה שהופך את “דאונטון אבי” לאירוע טלוויזיוני כה מרגש היא הזרקת הבוטוקס הנמרצת שהיא מעניקה לז’אנר דרמת התלבושות התקופתית. אמנם הסדרה בהחלט ניחנת בטון נוסטלגי לתקופה שמרנית מבחינות רבות, אך במקביל היא מכניסה לעלילתה תכנים, דיונים וייצוגים עכשוויים כמו הומוסקסואליות וקולוניאליזם. יותר מכך, הבחירה בתחילת המאה העשרים ובמבנה הקלאסי של “אפסטריז- דאונסטרז” מאפשרת לסדרה לבחון ברגישות את משבר המודרנה שעבר על העולם המערבי מבעד המהפיכות הטכנולוגיות, סדר היום הקפיטליסטי, סוציאליזם, ומעמד האישה המשתנה, אותו מדגישה הסדרה דרך מאבקה של מרי, האחות הבכורה, על דחיקתה מהירושה, משיכתה של סייבל, האחות הצעירה למאבק הפמיניסטי על זכות ההצבעה, ניסיונה של המשרתת גוון להתקבל לעבודת מזכירות, ואפילו דרך מאבקן המשעשע של הדוכסית גרנת’ם, (סמית החד פעמית) עם איזובל קראולי, אימו של מת’יו, בן דוד עלום מדרגה שלישית, שלפתע הפך ליורש האחוזה עם שקיעת הטיטאניק, סמל הקדמה המדעית, שהוכרזה בזמנו כ”בלתי ניתנת לטביעה”.
אך מעל הכול, ובאופן יוצא דופן ומרענן לעידן שנשלט על ידי סדרות כבלים אמריקאיות בהן הנורמה ה”ריאליסטית” המחייבת היא גיבור או גיבורה מכורים לסמים, לרצח, או לסקס, ושבהן אי הנורמה הפכה לנורמה ועל כן גם היא לשחוקה, צפויה ומעייפת, “דאונטון אבי” היא סדרה שאוהבת, מלטפת ומאמינה בגיבוריה. זה קצת סנטימנטלי לעיתים, זה קצת יותר מדי שחור ולבן לעיתים, אבל לאחות שאוהבת תנופה, אופנה, מלמלה, רומנטיקה ורכילות מרושעת - זה עולם ומלואו.
עובדה מספר אחת: בצפייה חוזרת בסדרה “עובדות החיים” אין מנוס מההבנה כי מדובר בסדרה מעט צדקנית ומתחסדת, שכתובה במלאכותית חצי משעשעת במקרה הטוב. מה לעשות, הומור לעיתים אינו כמו יין, ואם כן אז “עובדות החיים” היא גאטו נגרו. עם השנים זה רק מתקלקל.
עובדה מספר שתיים: כבוד במקומו מונח. במובן מסויים לא הייתה “סקס והעיר הגדולה” מבלי שהייתה “עובדות החיים” להניח את יסודות העלילה הקומית מפרספקטיבה נשית. ולא נשכח, שהמדים היו מגניבים מההתחלה. לאחר עונה ראשונה מרובת דמויות, ביניהן אף מולי רינגוולד צעירה, קוצץ הקאסט לכדי בלייר הברבי המפונקת, טוטי השחורה, מבורזלת השיניים והרכלנית, ונטלי ה”מצחיקה” ובעלת התיאבון. אל השלוש, צורפה ג’ו האופנובאנקית הקשוחה שהטעינה את הסדרה במתח סוציואקונומי ווייב לסבי. בכל פרק מבנה קבוע ויעיל. ראשית, אחת הבנות נתקלת בדילמה מוסרית נוקבת נוסח התבטלות עצמית בפני גברבר, סמים, הפלות, דימוי גוף שמנמני, או גניבת בגדים. שנית, הבנות נחלקות לשתי קבוצות מנוגדות בדעתן על הנושא. בסוף, הבנות פונות למיסיס גארט, שבקולה הצווחני, חוכמתה הבודהיסטית ומוסרניותה הנוצרית פותרת להם את הבעייה ‘חת ושתיים וכולן צוחקות יחדיו.
עובדה מספר שלוש: החיים הם אכזריים. בין הסוגיות החברתיות הרבות שרביעיית הבנות התמודדה איתן לאורך תשע עונות, צץ גם נושא שיתוק המוחין. למשך מספר עונות הופיעה לעיתים השחקנית ג’רי ג’וול בתפקיד אורח כבת דודתה המאותגרת של בלייר. אך בעונה השישית כבר הודיעו מפיקי התוכנית לג’וול שהם לא מעוניינים יותר בשירותיה, שכן על פי סקרים, בכל פרק שהיא מופיעה, הקהל מתכונן ל”פרק מיוחד” ומתבאס.
עובדה מספר ארבע: החיים אינם מה שהם נראים. מתוך חמשת השחקניות הראשיות: שלוש הן נוצריות מטורפות. ננסי מקיאן ששיחקה את ג’ו היא קתולית אדוקה, ואילו קים פילדס (טוטי), וליסה וולצ’ל (בלייר) הן בורן אגאין קריסטיאנז, נוצריות שנולדו מחדש. וולצ’ל החזרזירה הגדילה לעשות והפכה למפעל נוצרי קטן שמנפיק בהצלחה ספרי חינוך ודרשות, ואף הואשמה ששיטותיה לחינוך בבית נוטות לצד ההתעללותי.
עובדה מספר חמש: זה לא הגיל זה התרגיל. מתוך כל קאסט התרנגולות הצעירות, רק מיסיס גארט (שרלוט ריי) שרדה בביז. מראש, התחילה “עובדות החיים” כספין אוף של ריי ששיחקה את מיסיס גראט כבר בסדרה “דיפרנט סטרוקס”. באמצע, הייתה זו ריי בלבד שקטפה אמי על תפקידה. בסוף הייתה זו ריי בלבד שידעה לפרוש בזמן לפני שהסדרה כבר צנחה חופשי במורד הרייטניג, אך הסכימה לחזור לאיחוד של 2001 עבור כמה ג’ובות יפות. כמו שמיסיס גארט אומרת: לוקח הרבה זמן כשלומדים את עובדות החיים.
חודש נובמבר היה חודש קשה על מסדר האחיות. עין רעה נפתחה על חברות המסדר ברחבי כדור הארץ. מטעמי פרטיות, לא ניכנס פה לסיפורים עסיסיים ושמות, אבל אין ספק שבחודש האחרון, מסדר האחיות חרט על שעריו את הפיתגם הידוע: צרות באות בצרורות. ומה אחיות עושות כשהצרות באות? האחיות מקללות. כן, כן, הן מקללות ובטירוף שלהן, עם פה ג’ורה שגם אגף שלם בסופר פארם לא יצלח על מנת לנקותו. אל תבינו לא נכון, האחיות הן ליידי בכל מובן המילה, אך לפעמים אין כמו שצף קצף בריא של קללות, נאצות וטנפת כדי לשחרר שינאה, תיסכול, חרדה וארס של כל ליידי באשר היא. אמנם בתרבות השיחה המערבית, קללות נחשבות כסימן לפרימיטיביות ואינפנטיליות. אך האחיות יודעות שנהפוך הוא. זו היא דווקא הדחקת הקללות המוחלטת שגורמת לילדותיות מטופשת. להוכחה תרבות אמריקאית שלמה שמתפחלצת ומגחכת בו זמנית למראה כל קללה קטנה או נאד בשידור חי.
אחות שיודעת לקלל היטב בשעת צרה, או אולי בכל שעה, היא דבורה מורגן, אחותו של דקסטר (מייקל ס. הול) בסדרה המצוינת “דקסטר”. אמנם מייקל סי הולס וג’ניפר קרפנטר שמשחקת את אחותו - הינם במציאות בעל ואישה, אך נניח כרגע למשחק העדין של הסדרה עם גילוי עריות ונחזור לקללות. בתחילה מעט שנואה, דבורה מורגן הפכה לאחר חמש עונות לאחות אהובה. פניה כציור מגנה מעט מוזר, גופה ארוך וזוויתי והליכתה כשל קאובוי גדל ביצים. במהלך הסדרה, דבורה צמחה משוטרת אמביציוזית חד מימדית עם פה ג’ורה לבלשית מוצלחת, אחות נאמנה, אישה שרוטה, שורדת של נסיונות רצח פסיכופטיים רבים מספור, ואישה שהתגברה על רצח אלים של אהבת חייה (בתת עלילה שכללה משחק מדהים שפשע שלא זכה הוא להכרה). ועדיין מה שמחמם את הלב יותר מכל, שעם כל התפתחותה המהממת, עדיין שמרה מורגן בקנאות על ג’ורתה. גם באהבתה, גם בכעסה וגם בשנאתה, מורגן כל הזמן מטנפת ואין איש או אישה שלא יחטפו את מטח קללותיה. המילה “פאקינג” למורגן היא כפרחי הערבה לג’ורג’יה אוקיף, כמרה השחורה לפי ג’יי הארווי. זה החומר גלם ליצירתה, זה המקור לשירתה.
אין כיום בטלוויזיה רגע אימה יותר צרוף ומוחלט מאשר אותה שנייה בודדה לפני שפיה של רייצ’ל מ”גלי” נפער לרווחה ומגרונה בוקע זמר מסונתז. לאאאאאא! צורחת האחות המבועתת אל מול המסך. לא עוד פעם אותן עיניים שמעפעפות במהירות לא אנושית, בבקשה לא שוב הבעות הפנים המלודרמטיות, תנועות הגוף החדות מדי (אם בפופ עסקינן) או לחלופין מיוסרות מדי (אם בבלדה מדובר). ולא, בבקשה, בבקשה לא עוד מאותה שירה היסטרית, מוגזמת, מלאכותית, מהוקצעת טכנית אך מחוסרת ניצוץ, ספונטניות או נשמה. אבל רייצ’ל לא מקשיבה לתחינת האחות, וכאילו הייתה חניבעל הקניבל על ווקודר, ממשיכה המאוסה להתעלל בחדווה בגופות המרוטשות של השירים חסרי המזל שנשאבו באקראי אל זוג ריאותיה. מילא יכלנו להתנחם כי האשמה נובעת רק מדמותה הפיקטיבית של רייצ’ל, אבל מבט זריז באודישנים של ליה מישל ל”גלי” מגלה כי מפלצות לא קיימות רק באגדות ובסיוטים. אחת מהן לפחות מהלכת אי שם בעולם, על שטיח אדום עם שמלה כעורה.
מי לא ידע נחת זרועה ואימת לועה של רייצ’ל ברי לאורך העונה וחצי האחרונה של “גלי”? איזה שיר לא כיסחה תפלצת ברודווי בלתי נלאית זאת כשהיא חמושה בקרדיגנים, שיער מגוהץ, עיניים מוגדלות יתר על המידה, שפתיים אדומות שרוטטות כשפן נלהב וטמפרמנט כוחני? שחיטתה של רייצ’ל את מיטב השירים של העשורים האחרונים מצערת במיוחד לאור הפוטנציאל של “גלי”, שבתחילתה עוד נעה בקלילות בין איזון לקיטש, בין קומדיה לדרמה ובין שמרנות לחדשנות, אך אבדה מהר לטובת קווי עלילה שרירותיים, דמויות שטוחות, הפקת יתר ומסחור מפלצתי. בתהליך שקיעה זה הדבר המזעזע ביותר שהתגלה בדמותה ובשירתה של רייצ’ל ברי, הוא למעשה גם הדבר המאכזב ביותר ב”גלי”, בבימות “ברודווי” של השנים האחרונות ובחלקים נרחבים של תעשיית המוזיקה העכשווית: לא חשוב אלו מרכיבים תכניסו לתוך הבלנדר, יהא זה קנייה, ברברה סטרייסנד, ריהאנה או ג’ורני, יהא זה פופ, ראפ, רוק, סול או כל ז’אנר שהוא, העיסה תצא אותו דבר - צבעונית, מלאכותית ומעט מעוררת בחילה.
לכאורה ב-גוסיפ גירל, יש אחיות למכביר. איפה בארבע השנים האחרונות נראתה חבורת בחורות שכזאת, כל אחת יותר יפה, שנונה ומתוקתקת מהשנייה. והמגוון, הו המגוון. לאליטיסיטיות יש את סרינה, האמזונה צהובת השיער, וגם את בלייר, הנסיכה הברונטית וחיוורת הפנים. לאלטרנטיביות שבחבורה יש את וונאסה ההיספאנית האקטיביסטית עם החיבה לתכשיטים ה-הו כה מיוחדים, ובעבר גם את ג’ני האמפרי הפאנקיסטית שכמויות האיי ליינר השחור בעיניה הבהילו כל דביבון שאיתרע מזלו לשוטט באפר איסט סייד. אפילו אלו שחצו את גיל ה-30, יכולות להתנחם בלילי ואן דאר וודסן, שרטוקה בעברה ואימא חצי למופת בהווה. מה מצער אם כך שגיוון זה מתגלה במהירות כאשליה. לא חשוב לאן תפני מבטך, לא חשוב עם מי תרצי לפטפט או לבלות, דעי לך אחות שמתוך חבורת תיקי שאנל-נעלי ג’ימי צ’ו-שמלות פראדה וחזיות מבית אנא-עראף זאת, כיף גדול לא יצא. את תרצי להנות, אולי אפילו לחלוק כמה דברים עם אחיותייך, ובסוף בלייר תקדח על צ’אק, סרינה תטחן על ה-דאדי אישיוז שלה, וואנסה תטרטר על איזו מלגה לתיעוד שבט אינדיאני חולה זאבת באמזונס, ואילו ג’ני תגמור את הערב עם הרעלת אלכוהול ואת תאלצי לשלם את הביטוח. אם חשבת לבנות על לילי, זאת תבריז ותישאר בבית לנגב את הרצפה עם רופוס, הסמרטוט שלה.
על כן, ברור ביותר שבסופו של יום, יש רק אחות אחת ויחידה בכל רחבי האפר איסט סייד וברוקלין יחדיו, וזוהי דורוטה, כלבת השמירה הפולניה של מיסיס בלייר. ראשית כל, לדורוטה יש חוש הומור. אין סיום קומי יותר מדויק בכל רגעי הסדרה מאשר הבעות פניה של דורוטה לאור צווחותיה של בלייר. על כן, היי בטוחה וסמוכה אחות שעם הסתלבט הדורוטואי, מובטח לך ערב שיכרות קורע ביותר. בניגוד גם לכל אותן מסוממות בשקל שמאבדות הכרה, דורוטה קאן הולד הר ליקר. שנית, גם באופנה, דורוטה מנצחת. עם כל הכבוד לתלבושות המתאמצות של שאר הבנות, אין כמו חליפת המשרתת של דורוטה כדי לשדר סטייל, קלאסה והדר, וכבר ידוע כי סיגל דקל בכבודה ובעצמה החתימה את דורוטה לקמפיין הבא. שלישית, חבורת בנות שכה עסוקה בעצמה הן לבטח זיון צולע, ביחד או כל אחת לחוד. לעומת זאת, דורוטה עם הטמפרמנט הפולני ידועה כחיה מתירנית. לא פלא שהיא והשוער וונייה לא יכלו להתאפק ונכנסו יחדיו להיריון עוד לפני החתונה. לא רק ערבובייה מוצלחת של מיניות, צחוקים ואלכוהול, דורוטה גם מביאה אותה מהצד עם לב גדול ורומנטי. כבר שנים היא משמשת כאימא החורגת של בלייר, תמיד היא סולחת בסוף למעלליה המרושעים ולנצח תהיה היא בעד אהבתם של צ’אק והצ’יוואווה המפונקת. על כן, יילכו שאר הבנות ללגום קוקטיילים יחדיו בסורלה, אנחנו במסדר נלך עם דורוטה לוואסלקה, נרד יחדיו על כמה פרוגיס, נאכל איזה גולבקי ונקנח בבלינצ’ס. לספור קלוריות, זה כל כך 2009 ביצ’ז.
