מסדר האחיות

Oscar Fights

מגמה אחת משמחת מתקיימת בטקס האוסקר הקרוב ואותה המסדר מבקש להדגיש - אחוז מכריע מהאחיות המועמדות השנה קיבלו ח”ח מהאקדמיה לא על התהדרותן בשמלות מלמלה ושתיית תה מעודנת, אלא על בחירתן בתפקידים של נשים אלימות, פראיות וחייתיות, תפקידים שמערבלים בין התכונות אותן אנו לרוב מזהים כגבריות או נשיות.

נתחיל ב”ברבור שחור”. קודם נאמר, מייד אחרי הדודות המרגיזות, למסדר היה עד היום אויב ציבור מספר אחד. שמו דארן ארונופסקי. מאז שהרגיז את האחיות בסרטו הנצלני, הבומבסטי והמתועב “רקוויאם לחלום”, המסדר החרים את סרטיו של פרובוקטור פשטני זה, אבל, כל חרם בא סופו, במיוחד אם בטרנד מדובר, ועל כן על אפן וחמתן ישבו האחיות לראות את הברבורון. ישבו וטינפו, טינפו וישבו, ואז שוב טינפו על מופרכותו, שטחיותו וטיפשותו של הסרט עד שכבר כל כך צחקו שמבלי משים לב התחילו להנות. מפה לשם, החליטו האחיות שהסרט מתפקד כפרודיה שמציגה במלוא העוצמה את הדרמה המזוכיסטית של הגיבורה ובו בזמן גם מודעת לקלישאתיותה. במקום להתקומם על הסרט שמציג שוב דמות היסטרית ומזוכיסטית, אפשר גם לחשוב על דמותה של פורטמן כאמנית שמענה את עצמה באופן מתודי ומצמחת מגופה, מילולית, את היצרים האלימים עד שהיא בוראת את עצמה  מחדש כחיית אדם מפלצתית עד הסוף שלפתע מסתלבט על פומפוזיותה. ובלי כל קשר, ועם כל הכבוד לנטלי פורטמן, בכלל ברברה הרשי צריכה לקבל אוסקר על תפקידה כגילה אלמגור.   

האלימות האחיותית בקטגוריית השחקנית הראשית ממשיכה עם “ווינטר’ז בון” (קר עד העצם) שם ג’ניפר , לורנס בת ה-21 משחקת את דמותה של רי, ילדה בת 17 שמטפלת בשני אחיה הקטנים ובאימה המופרעת, בעודה מנסה לאתר את אביה, סוחר הקראק, אי שם בערבות הסחופות והבודדות של דרום ארצות הברית. רי תעשה הכול כדי להציל את ביתה הממושכן, כולל שימוש ברובים, פשיטת עורם של סנאים ויריקות של של דם ושיניים. הסרט טוב, מעט שטוח, אבל מה שמרענן בו הוא ההשתתפות הפעילה והמובנת מאליה של הנשים באלימות, בפשע ובכלכלת הסמים שמתנהלת בסרט. לא נסגיר את הסוף, אבל המרתק הוא שהסצנות האלימות ביותר בו - הן מבחינה רגשית והן מבחינה פיזית - שייכות לדמויות הנשיות בו, שבמקביל לפראיותן, מתגלות כיחידות בסרט שמסוגלות גם להציב אלטרנטיבה למעגל הדמים המתמשך שבו. 

עכשיו עזבו שאנחנו בכלל בעד אנט בנינג עבור האוסקר לשחקנית הראשית, אבל אם נדלג על הלסבית לשנייה  ונעבור לקטגוריית שחקנית המשנה, הרי ששם האלימות חוגגת באין מפריע. אמנם קשה להאפיל על מארק וולברג ב”פייטר” כי ינסו כמה שירצו, קשה לבני אדם פשוטים להאפיל על אליל, אבל ה”פייטר” הוא סרט משובח לא רק בגלל הסיפור המרגש של מיקי וורד, הגוף של מארקי מארק והבימוי האינטנסיבי, אלא גם בזכות איימי אדמס ומליסה ליאו המדהימות ולצידן חבר הקופות המכונפות שמשחקות את האחיות של מיקי וורד. איימי אדמס כשרלין, חברתו של וורד, הפגינה חושניות אכזרית וציפורניים שלופות והוכיחה כי היא ככל הנראה מריל סטריפ הבאה. מליסה ליאו, המשחקת את אימו השאפתנית והקשוחה של וורד, גנבה את ההצגה עם כל גיחה לפריים שלוותה בעננת עשן כבדה. ואילו הקופות המכונפות? כזה שילוב משובב של אייטיז, טראש ומכות לא נראה מעולם. תוסיפו לכך שבקטגורייה מועמדות גם ג’קי וויבר, שמשחקת אם למשפחת פושעים ב”אנימל קינגדום” והילדונת היילי סטיינפילד שמשחקת את מייטי רוס המתחקה אחר רוצח אביה ב”טרו גריט” - והרי שהאחיות גרסת הוליווד 2011 הן חבורת חיות רעות שגורמות לקלינט איסטווד להיראות כמו בובת כרוב עדינה. אולי סוף סוף יהיו מכות על השטיח האדום.  

Temple of Evil

תחפושות רבות לו לשטן: שד עם קרניים וקילשון, איש עסקים עם זקנקן ועיניים אדומות, דמות עטוית גלימה שחורה, או שירלי טמפל. על חברות המסדר לפחות, המרשעת הקטנה מעולם לא הצליחה לעבוד. בילדותן, קודחות מחום בבית ואוזניהן מצטלצלות למשמע קולה המעצבן, לאחיות היה ברור כי העיניים הפעורות לרווחה, תלתלי הבקבוק המושלמים, ופיה המעוגל של טמפל הנם לא יותר מאמצעי הסוואה מתוחכמים של השטן להשתלטות על העולם. איך אחרת אפשר להסביר את הצלחתה של בובת כרוב ערמומית זאת שמגיל 6 עד 12 שלטה ביד רמה בקולנוע הבינלאומי ומכרה עד 1941 אינספור פסלים פגאניים בדמותה בסכום של 45 מיליון דולר?

כבר ב-1937 כשהטמפל הייתה בשיא כוחה, ניסה גרהם גרין, מי שבעתיד יהפוך לאחד מסופריה המפורסמים של בריטניה, להזהיר את העולם כנגד הכרובית המסוכנת. לאחר צפייה ב”וויי ווילי ווינקי”, כתב גרין, שעבד אז כמבקר קולנוע באמריקה, כי מעריציה של טמפל הם גברים בגיל העמידה שמגיבים בלהט מיני לגופה הקטן והקומפקטי תחת התירוץ והביטחון שמספקים הסיפור והדיאלוג. חברת הסרטים הגיבה בתביעה, וגרין נאלץ להימלט למקסיקו על מנת שלא יוסגר בחזרה לאמריקה לצרכי משפט. יודעי דבר אבל מספרים כי המוח מאחורי הגירוש וההגלייה היה של טמפל.

אין לדעת איך לאחר סרטים כה רבים בהם טמפל נחזתה מתעללת בילדה אבודה, מהפנטת יתומות חסרות הגנה לכדי עדר רובוטיות אובססיביות לקרקרים בצורת חיות (מעלה), ואף מענה עצורים בבית כלא בשירתה הצווחנית, תחפושתה לא נחשפה מייד. רק עם התבגרותה הלא חיננית, הבין העולם במה מדובר, אך טמפל לא וויתרה. נחושה כגורגוייל מכונף, דרכה אל המסך הגדול כבר חסומה, הפכה עצמה שירלי לאשת איש, אם ועקרת בית והתקבלה לאו”ם תחת משטרו של ריצ’רד ניקסון, לא פחות. לאחר מכן  תחת בוש האב, נשלחה טמפל האנטי קומוניסטית לצ’כוסלובקיה בסוף שנות השמונים כשגרירה של ארצות הברית, או במילותיה שלה: “כדי לתפוס’תם!”. כיום, שירלי מתגוררת בקליפורניה ומשתמשת באתר שלה על מנת למכור את סרטיה לעדר מעריציה, להרוויח עוד כסף, ולהשתלט על העולם. היכונו אחיות, כשמדובר בשירלי טמפל, הביטוי “סוף טוב, הכול טוב” - הנו בגדר תקווה בלבד. 

Is in my ears and in my eyes

לא חייבים להיות פסימיסטים כדי להודות שלפעמים יש אכזבות בחיים.גם לא חייבים להיות פילוסופים כדי לחשוב כי יש קשר הכרחי בין אכזבה לזמן, שזאת נוצרת בזמן שעובר בין ציפייה לתהליך התממשותה. הדומגאות הן רבות:. גור חתולים קטנטן פרוותי וחמוד שנהפך לחתול מכוער, אנטיפת וכפוי טובה, בר קטן, ידידותי ואינטימי שמופקע לרשות הכלל, או כל מיני עמיר פרצים למיניהם שהופכים במחי בחירות מהבטחה לשינוי להנצחה מייאשת של הסטטוס קוו. כן, רבות הן האכזבות בחיים, ואחת הקשות שבהן היא תקווה לאחות שהתבדתה, או אם נקרא לפקאצה בשמה: קייט הדסון.

הו קייט, האכזבה ממך היא כה מרה שאפילו העלאת שמך מעלה בחיך טעם לענה. כשהתפוצצת בשיר ההלל הקולנועי והמושלם של קמרון קרואו ”כמעט מפורסמים”, הצפייה בך הייתה חוויה ארוטית והמסך העלה עשן. בתלתלים מרקדים, חיוך חד פעמי ועיניים בורקות, בראת את דמותה של הגרופית פני ליין שריחפה לאורך הסרט כנימפת רוק שחיות וכוח נעוריה זרחו באור יקרות על סף כיליון. הגילוי לאחר מכן שאת ביתה של גולדי הון האהובה כגור כלבים לברדורי מתנשף, הקפיצה את מניותיך לשחקים.

 ואז התחילה הנפילה. מבחירה גרועה לבחירה גרועה, מקומדיה רומנטית שבלונית אחת לקומדיה רומנטית בנאלית אחרת. החיוך האותנטי התגלה כשטיק למצלמה, התלתלים הפרועים הפכו לפן מתחנחן, וכל קשר בינך לבין פני ליין הספונטנית, התמימה, הפתיינית והחולמנית התגלה כחיצוני בלבד.הופעת האורח האחרונה שלך בריאליטי של הסטייליסטית התפלצת רייצ’ל זואי חתמה סופית את האבחנה: פני ליין היא אחות, אבל את קייט יקירתי, את אכזבה.  

Extra Chuckle

פוסט אורח מאת תמר גלזרמן 

במובנים מסוימים, טינה פיי היא אחת הנשים החזקות בעולם. ובעוד שכוח הוא לאו דווקא טרן און, ובהחלט אינו דרישה מקדימה לקבלה למסדר האחיות, הוא לכל הדעות סקסי באופן יוצא מן הכלל. אבל סקס אפיל היא לא הסיבה העיקרית שכולם אוהבים את טינה פיי. הוא אפילו לא הסיבה העיקרית שהיא כל כך מושכת. כולם דלוקים על טינה בגלל שהיא קורעת. אבל ממש. ושוב ושוב. טינה פיי היא אחות מעוררת השראה כי הסיפור שלה נדיר וצודק  – היא הפכה לאישה הכי חזקה בעולם הקומדיה פשוט כי היא עד כדי כך מצוינת. צדיקה וטוב לה.

 ודי טוב לה. טינה פיי הגיעה לכל הישג שיעלה על הדעת בעולם הקומדיה: היא האישה היחידה שהייתה לכותבת ראשית ב”סאטרדיי נייט לייב”, יש לה 7 פרסי אמי על המדף, סדרה מעולה ומוערכת שהיא יוצרת ומשחקת בה את התפקיד הראשי, מקום של כבוד בגן עדן על החיקוי של שרה פיילין, מיליון תפקידים בקומדיות אינדי ובסוף השנה היא גם צפויה לקבל את פרס מרק טוויין להומור. לעזאזל! היא כתבה את “ילדות רעות”. אחרי זה היא יכולה להתפקד למפלגה הרפובליקנית, לסחור בגורי כלבים ולהעליב יתומים, והיא עדיין תהיה אחות.

 קומיקאים זקוקים להמון מודעות עצמית, בעיקר קומיקאים מצליחים. השטיק המוכר של ההתייחסות לעצמך כאל לוזרית, עובד כבר הרבה פחות טוב כשכולם יודעים שנבחרת לאחת מ-50 הנשים היפות בעולם הבידור במגזין “פיפל”. וזחיחות ומגלומניה הן תכונות מאוד לא מצחיקות. אלן דג’נרס מתמודדת עם זה באמצעות האדרה עצמית קיצונית ומגחיכה, שרה סילברמן על ידי התייחסות לעצמה כאל קוף שעיר ובדיחות נאדים, ואילו טינה פיי עושה את זה בנטורל. יש לה בדיוק את כמות הביטחון העצמי הדרוש להומור עצמי קיצוני, אבל בלי לתת את התחושה שהיא מתנצלת על ההצלחה שלה.

למרות ההצלחה והמעמד, טינה פיי לא תיתפס מתה כשהיא מדברת על “הומור נשי”, “נשים בהומור” או “נשים, הומור ומה שביניהם”. היא פשוט לא לוקחת את עצמה מספיק ברצינות בשביל לאמץ תחושת שליחות. היא לוקחת את הנוירוזה בקוליות ולא מזיעה על הפאנצ’ים. שוב, די סקסי. אבל סמלי סקס יש כמו זבל, ואל רובם הגדול התקשורת גם מתייחסת בהתאם. פריז הילטון, קים קרדישיאן ולינדזי לוהן הן סמלי סקס שהמשיכה אליהם בנויה על כך שהקהל מתחרמן מלשנוא אותן. על טינה פיי כולם באמת מתים. זה לא קראש נעורים, זו אהבת אמת. יתרה מכך, זו הכרת תודה. 

It’s me beaches!

מסדר האחיות צופה בסרט אחד ביום כיפור וזהו ביצ’ז, או בתרגומו העברי והחיוור: חופים. אלו היו הימים. שתי ילדות נפגשות בחוף הים של אטלנטיק סיטי וכה שונות הן. האחת עשירה, יפהפייה ומעודנת, והשנייה ג’ינג’ית כעורה, מצחיקה וקולנית. האחת תגדל להיות עורכת דין לזכויות אדם (ברברה הרשי) והשנייה תגדל להיות זמרת מצליחה (בט מידלר). השתיים יצמחו ביחד ולחוד, החברות תעמוד במבחנים רבים וקשים, ובסוף כל האחיות ייגעו בבכי גדול וישירו במקהלה את הרוח שמתחת לכנפיי. וזה, על פי מסדר האחיות לפחות, הוא יום כיפור כהלכתו. עם כל החיבה לברברה הרשי הענוגה דאז שכיום נשואה לסעיד מ”אבודים” ועקב התמכרות לניתוחים פלסטיים פניה נראים כעיי חורבות, הרי שביצ’זזז הוא סרט פולחן אחיותי בגלל פצצת האנרגיה הכתומה, בט מידלר.

גסות, עצבים גבוהים וסינטמנטליות הן תכונות שהמסדר מעריך ולבט מידלר יש את שלושתן בשפע. אלו התכונות שהביאו אותה ממקום הולדתה בהונלולו להופיע במועדוני הסאונות של הומואים בניו יורק המחוספסת של שנות השבעים, ואלו התכונות שבעזרתן יצרה באותו עשור את דמותה הידועה The Divine Miss M שאיתה הקליטה אלבומים והופיעה ברחבי ארצות הברית כשהיא לבושה לעיתים כבתולת ים על כיסא גלגלים, מעשנת, מקללת ושרה על הביצים של היטלר ועל דירתה המטונפת. קשה לדעת זאת כיום, אבל אז מידלר הייתה Pאנק. ובכן, אולי Pאנק זאת לא ממש המילה, אבל על הבמה, מידלר יצרה קברט מופרע וולגרי וכאוטי, שלווה עם שלוש זמרות שחורות שנקראו ה”הארלטס” וחיבר בין סטנד אפ, ג’אז, ברודווי טיונז, וגלאם רוק. את הסבנטיז, סייימה מידלר בהתאם בסרט “רוז”, הביוגרפיה הלא רשמית של ג’ניס ג’ופלין ולאחיות אין שמץ של בעיה להודות כי שיר הנושא השמאלציונרי מפיל אותן כל פעם מחדש.

שנות השמונים והתשעים היו לא צפויות. תמיד יהיה לנו את ביצ’זזז (1988) בתור השיא, אבל מידלר הוציאה באייטיז אלבומים כושלים למדי, התמכרה לקיטש של עצמה והלכה ודמתה יותר ויותר לציפי שביט, תופעה שאפילו את ציפי שביט עצמה לא הייתה משמחת. ועדיין, כישרון הוא כישרון וגם בשנים אלו כולו היתה צריכה מידלר להופיע בתוכנית הלפני אחרונה של ג’וני קרסון ולשיר לו כדי לזכות על כך באמי. ובכלל, בין הצלחותיה לכישלונותיה באותן שנים, מידלר עדיין צברה מועמדויות וזכיות בגראמיז, אמיז וגולדן גלובז. העשור האחרון האיר לה פנים ובמהלכו היא שחררה שני אלבומי ג’אז עם יריבה הוויתק בארי מאנילו (אל תשאלו, הייתה שם דרמה), עשתה סיבובי הופעות מצליחים גם בגיל 60 וסיימה בימים אלו 200 הופעות בסיזר פאלאס בלאס וגאס, עליהן גרפה 120 מיליון דולר. ואם נחזור לביצ’ז, אז בבית האבות עדיף להזדקן יחדיו עם מידלר מאשר עם איזו הרשי משמימה.

Screaming Sisters

“הצעקה” (1893) של אדוארד מונק נחשב לאחד הייצוגים המובהקים ביותר של המודרניזם בגלל גילומו את הניכור, הפחד והבדידות של האדם בעידן של שינויים חברתיים, תרבותיים וטכנלוגיים קיצוניים. ברמה המגדרית, המסדר מעט מבולבל. מצד אחד, הדמות בציור יכולה להיות גם גבר וגם אישה, בתנאי ששניהם קירחים ולא אטרקטיביים במיוחד. מצד שני, אם נחשוב על כך שבתקופת הציור, רוב הנשים עוד מוגבלות למרחב הביתי, אז הצעקה כבר עוברת לבעלותו של הגבר בלבד. הצעקה הגברית כבר מסמלת נקודת משבר רצינית. מקלינט איסטווד ועד דון דרייפר, הדרמה הגברית מתוארת כדרמה שקטה. הדממה - שמחניקה תחתיה במאמץ מסוקס כעס כבוש וכאב מרוסן - אף נחשבת מאופקת ונעלה. היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, הייתה ההפתעה שהסבה ה”סופראנוס” בתחילתה כי הציגה מאפיונר שמן שמואיל סוף סוף בטובו לשבת ולדבר על רגשותיו. 

אז האחים מדי פעם, בשיא דרמת השתיקה, צועקים, ואילו האחיות דווקא צועקות וצווחות כל הזמן. מקק במקלחת, עכבר בפינה, חבר שמפתיע בחיבוק מאחור, חתונה, לווייה, כוס שנשברה או חלב שנשפך - כמעט כל אירוע סיבה לצווחה. בדיוק בגלל כל הצווחנות הנשית והשתיקה הגברית, גברים נחשבים מאופקים ונשים דרמטיות. אך עם כל הכבוד, במסדר תמיד האמינו שגבר שתקן ומדוכא הוא דרמה קווין לא קטנה בכלל, ובאשר לאחות הצורחת, יופי לה. למה לה להתאפק? מדוע לשתוק ולהדחיק, כשאפשר לשחרר ולחלוק? במסדר אומרים, כל המצווחת, הרי זה משובח. ובתקופת החגים שמתרגשת עלינו למרבה האימה, אז נא לצווח על אחת כמה וכמה. 

כבוד ראשון מגיע כמובן לסצינת המקלחת המפורסמת מ”פסיכו” של היצ’קוק בה מריון המסכנה צווחת ממש כאילו רק חזרה מארוחת ראש השנה. מעל 90 טייקים, ו-70 זוויות צילומים יצרו מונטאז’ בו צווחותיה של ג’נט לי היפהפייה מכמירות כל לבב, אבל אלו צלילי הכינורות של ברנרד הרמן שממש מלבינים את שיערה של אחות מפוחדה.  

אולי אין זה מפתיע אם כן שהייתה זאת ג’יימי לי קרטיס, הבת של ג’נט לי, שהפכה ל-Scream Queen הרשמית של שנות השמונים. היא התחילה לצרוח ב-1978 כלורי סטרוד ב”האלווין”, קלאסיקת האימה של ג’ון קרפנטר ומשם המשיכה לצווח בשלל המשכונים וסרטי אימה שונים. בין לבין, קרטיס הפכה מלכת אירובי עם גוף מוטרף, חטפה שמועות שנולדה בעצם המפרודייט, חזרה אחרי המתנה של עשרים שנה לצרוח ב”האלוווין 20”, והוכיחה סופית שצרחות הן עבודה סדרתית ומכניסה. הסרט אגב איחד בינה לבין אימה בקריצה למסורת של צווחה. 

היה זה “האלווין” באמת על שלל המשכוניו שמשך כבר בשנות השמונים את אש האחיות-המבקרות בטענה כי סרטי אימה מעודדים שנאת נשים ומשקפים אידיאולוגיה שמרנית עקב חיסולה בסרט של כל אחות מופקרת. הצגת החוקים והסכמטיות של ז’אנר האימה נחגגה ועורערה ב”צעקה” שיצא ב-1996. בסצנת הפתיחה המפחידה והמבריקה במיוחד, משחקת לה לא אחרת מדרו בארימור, שכיכבה במסדר רק שבוע שעבר. מזלה של דרו אמנם לא שפר עליה בסצנה, אבל “צעקה” הפך את פרצופו המעוות של מונק למסיכה של רוצח ולתחפושת סופר פופולארית, ובעיקר עזר להפוך את צווחת האחות המפוחדת וחסרת האונים לצעקה של מאבק, לעג לחוקים והיכולת לנצחם.  

Drewling

 היש אחות יותר מגניבה מדרו ברימור בפלנטה? היש שאלה יותר רטורית מהשאלה שנשאלה לפני דקה? התבגרותה של דרו היא מיתוס הוליוודי ידוע לעייפה. הילדה שהיממה עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם כגרטי ב”אי טי”, כבר התחילה לשתות בגיל ,9 ובגיל 13 כבר היתה מכורה לקוק ואלכוהול, כל זה תודות לאימה המופקרת והטיפשה שלקחה את ביתה למסיבות הוליווד בערך בזמן שנגמלה מחלב. עם כל הכבוד ללינדסי לוהן, עד גיל 14 בארימור כבר הספיקה להיכנס לשני מכוני גמילה וביניהם גם לנסות להתאבד. שנה לאחר היא כבר הייתה בדרך לשיקום מוחלט, פרסמה אוטוביוגרפיה תחת השם “ילדה קטנה, אבודה” ומאז לא נפלה מהעגלה.  

השתקמה, אך לא השתעממה. באמצע שנות התשעים עוד התפרחחה לה דרו בחשיפת שדיים בטלוויזיה לכבוד יום הולדתו של דיוויד לטרמן וגם הצטלמה בעירום לפלייבוי, אך במקביל, בגיל עשרים היא הקימה חברת הפקות משלה והתחילה לנווט את קריירת המשחק שלה כרצונה. תחת החברה, הפיקה בארימור ושיחקה ב-“Never Been Kissed” ומשם השתלטה על נתח נרחב בשוק הקומדיות הרומנטיות. תמיד מתוקה, אך אף פעם לא פקאצה, בארימור דאגה לזגזג מהרומנטיקה לאלימות קאמפית ב”המלאכיות של צ’ארלי”, ורשמה נקודות איכות על הפקתה את “דוני דארקו”. בשנה האחרונה, היא המשיכה לשדרג את תדמיתה עם הגולדן גלוב שקיבלה על “גריי גארדנז”, ועם מלאכת הבימוי הראשונה שלה שהניבה את סרט ההתבגרות המצויין “Whip It” שכולל גלגיליות, גילוי עצמי ומכות. 

פירוט החלקים המשובחים של דרו נופל מהשלם הבארימורי. בארימור היא סופר-אחות בעיקר בגלל סיפור חייה הכולל, המנוגד לחלוטין לתהליך המוכר מדי שבו קרחניסטים רבים ברגע גמילתם עוברים לחבישת כיפה כפיצוי על מעללי העבר. בשפת המסדר: אלו דווקא האחיות הפארטיונריות ביותר שנמצאות בקבוצת הסיכון הכי גבוהה להפיכה לדודה ברגע הגמילה. על כן שאפו לבארימור שגם בהשתקמותה נותרה בחורה שמשוחררת מהתחסדות ומטיפנות. לאורך התקופות השונות ב-35 שנות חייה, בארימור מתגלה כשנונה מבלי להיות מעיקה, מתוקה מבלי להיות סכרינית, סקסית מבלי להיות מלאכותית וטום בוי מבלי להיות מאוסה. יש לה חיבה לבדיחות סלפסטיק וגרעפסים, אבל היא גם מתפקדת כפרסונה אופנתית למדי ללא כתמי זיעה. חבל שמעריץ תמהוני כבר עשה דוקו על ניסיונו להשיג איתה דייט כי המסדר חיפש לאחרונה איזה סרט לביים.