Girls Just Wanna Have Fun
אוסטרליה, 1980. שתי אחיות, ספק נלהבות, ספק לא מתרשמות משריריו הסופר תפוחים של ג’יגולו צעיר, הידוע גם תחת השם ארנולד שוורצנגר.
מסדר האחיות
אחות לאחות, אחות
אוסטרליה, 1980. שתי אחיות, ספק נלהבות, ספק לא מתרשמות משריריו הסופר תפוחים של ג’יגולו צעיר, הידוע גם תחת השם ארנולד שוורצנגר.
גם יפות וגם חובטות, זוג האחיות הביולוגיות, סרינה וונוס ווילייאמס שלטו בזירת הטניס הנשית הבינלאומית החל ההתחראותן המשותפת על המגרש בתחילת המאה ה-21.
לעיתים, הן משחקות אחת נגד השנייה בנהמות של אלות אפריקאיות, ולעיתים הן משחקות יחדיו כצוות משומן ומעורר יראה בעודן מביסות כל מיני לבנבנות מוכות חרדה שעונות לשמות פולניים ארוכים מנשוא ודמויי מחלה כדוגמת זוונארווה. לאחות שתדע מי הוינס ומי הסרינה מובטחת רקטה במתנה.
“הל-קטס” - סדרת המעודדות החדשה הגרועה והמביכה של ה-CW - התניעה מחדש המחקר של המסדר על תולדות הצ’ירלינדינג. כזכור, הפרק הראשון של מחקרנו הסתיים בסוף שנות החמישים לאחר שלורנס הורקי הורקהיימר הפך את העידוד לספורט בינלאומי בעל מבנה בירוקרטי סבוך כאילו התעסקו אלו במירוץ החימוש הגרעיני ולא באמנות הפליק פלאקים לאחור. אך שאלה אחת המשיכה לרדוף את המסדר. כולו שישים אחורה, ותמונות העידודיאה נראות עדיין תמימות, שמרניות ובעיקר מפתיעות בשל החזות האנושית והמגוונת של המשתתפות. אם כן תהה המסדר, מתי ואיך הפכו המעודדות לתו התקן הרשמי של הברבי האמריקאית? מתי הפכו הילדות ההן עם הפונפונים והמגפונים לסמל דו פרצופי: מחד להתגלמות החלום האמריקאי של מימוש עצמי, רוח לחימה ואמונה, ומאידך לייצוג המושלם של הזיוף, הרובוטיות והתחרותיות של התרבות האמריקאית? האשמה נחה על כתפיה של אישה אחת שנואה במיוחד - ג’יין סימור.
ובכן למען ההגינות אין זה רק אשמת ג’יין סימור. הסיפור מתחיל למעשה בסוף שנות השישים עם החלטתה של ליגת הפוטבול לארגן קבוצת מעודדות מקצועיות שתרים את המורל לחבר’ה, וככה באה לעולם קבוצת הפרחולות הידועה בשמה “דה דאלאס קאובוי צ’ירלידרס”. בשנת 1972, עלתה לראשונה למגרש חבורה מפוקפקת זו בתלבושות חושפות פופיק ושוקיים ובתנועות מפתות והקהל השתגע. ארבע שנים לאחר, שידור ה”סופר בול” הארצי חשף את הקבוצה לפניה המריירות של כל אמריקה והעידודיאדה שינתה פניה. שלושה עשורים לאחר מכן, חבורה זו ממשיכה לככב במיקס הייחודי לה של שרמוטיות פוריטנית, כשבאתר הבית שלהן, חברותיה חושפות לצד הבז’ז’ים גם רוח נוצרית ורפובליקנית שמגובה בכל מיני ציטוטים כדוגמת: “עם ישו, אני יכולה לעשות הכול”.
ועכשיו הגענו לג’יין סימור. בלי קשר, כבר שנים, שונא המסדר ג’יין סימור שנאה בינונית עד עזה. פני הנמייה שלה הם תועבה מאז ששיחקה בשנות השמונים במיני סדרה מבהילה במיוחד על ג’ק המרטש, ולאחר מכן במיני סדרת השואה “מלחמה וזיכרון” שצילקה סופית את נפש האחיות בילדותן. סימור הוכיחה סופית את נבליותה כששחקה בסדרה המזעזעת “דוקטור קווין רופאה במערב”, שחירבה את כל ז’אנר המערבונים, הצליחה באופן בלתי מוסבר במשך חמש עונות, ועוד מעזה להגיח כל כמה שנים כסרט טלוויזיה גם במאה ה-21. בעקבות כל פשעים אלו, לא הפתיע את המסדר כלל לגלות כי הייתה זו ג’יין סימור כמובן ששחקה ב-1979 בסרט הטלוויזיה “דאלאס קאובוי צ’ירלידרס”. הסרט זכה ל-48 אחוזי צפייה, סימור הפכה לסמל סקס ובדרך שברה את הלב למילוני ילדות שמנמנות שרצו לעודד, אך גילו שמעכשיו אף אחד כבר לא רוצה לראות אותן קופצות.
המעודדת - אותו סמל אמריקאי, אותה ישות נשית ארוזה בגזרה מושלמת ודדיים קופצניים שתפקידה בחיוך, בקפיצה ובפתיחת רגליים לעודד את קבוצות הגברים שיוצאים למאבק ספורטיבית - התחילה את חייה בסוף המאה ה-19 בארצות הברית. אך באותה תקופה ומקום, המעודדת פצחה בדילוגיה לעבר מעמדה המיתולוגי בתרבות הפופולרית מצויידת בין רגליה השריריות לאוו דווקא באיבר מין נשי, שכן אי שם בתחילתה, המעודדת נבראה כגבר.
כן אחיות, היו אלו אחים בכלל שהתחילו את כל העידודיאדה. ליתר דיוק היו אלו תומאס פיבל שהגה את הרעיון וסטודנט בשם ג’וני קמפבל שהוציא אותו לפועל באוניברסיטת מינסוטה ב-1898 שם הנהיג קהל אוהדים בקריאות קצובות של סיסמאות דביליות שהלהיבו את הקבוצה ומעריציה. בעשרים השנים הבאות יישאר הצ’ירלידנג כענף ספורט גברי ורק ב-1923 התחילו האחיות להצטרף לשורותיו. 77 שנה לאחר מכן, האחיות מונות 97 אחוז מכול המעודדות ברחבי ארצות הברית, אך בקבוצות הקולג’ הגברים עדיין מהווים מחצית מכל קבוצה.
השתלטות נשית זה הלחם והחמאה של המסדר, אבל מי שהוביל את השינויים המרכזים בפעילות העידודית והפך אותה לספורט מזוהה, קאלטי ומאובחן היה שוב אח ושמו לורנס “הורקי” הורקהיימר. הורקי, מעודד לשעבר באוניברסיטה המתודיסטית של הדרום, הקים ב-1948 את ה-NCA, הארגון הלאומי של המעודדות שעד היום אחראי על תחרויות של מעודדות, סדנאות אימונים וגיבושונים בהם המעודדות לומדות, מתעמלות, חולקות חוויות ובתקווה אף עוסקות בפעילות לסבית נמרצת.
אך הורקי, היה יותר מסתם איש עסקים ועד היום שמו הוא אגדה. בשנות הארבעים של המאה העשרים, הצ’ירלינדג כספורט כבר כלל כוריאוגרפיה מאורגנת בסיסית, קפיצות, גלגולים ואפילו מגפון, אך היה זה הורקי שעיצב את סימני ההיכר המזוהים עם הצ’ירלידינג כיום. היה זה הורקי שהמציא קפיצה מיוחדת שנקראת ה”הורקי ג’אמפ”, המתועדת בתמונה מעלה ומילא הקפיצה, היה זה הורקי שב-1957 המציא את ה”ספיריט סטיק”, המקל שניתן לקבוצת המעודדות שהפגינו את רמת ההתלהבות המירבית, קרי עושות הרבה רוח. עשר שנים אחר כך, עם המצאתו של אח נוסף בשם פרד גסטוף את הפומפונים, היה זה שוב הורקי שבגאונותו הבין כי כל מה שחסר בקרב קבוצת בנות שקופצות וצווחות היה שני שיחים סבוכים של ניילון צבעוני.
הורקי עיצב את דמותה של העידודיאדה המודרנית, ועדיין התמונות מזמנו נראות תמימות בהשוואה לצילום שפתח את המחקר של המסדר. יש משהו חסוד ושמרני בתמונות. אולי הנוסטלגיה מעוורת, אבל נדמה שגם אם המעודדות כבר מתפקדות פה כסמל אמריקאי, הרי שיש פה משהו בתולי ונאיבי לעומת המעודדות של ימינו - מכונה משומנת ובלונדינית שהפכה למעמד אליטיסטי, לאייקון תרבותי בינלאומי, לחומר פורנוגרפי וסמל לאמריקה כחברה תחרותית ודורסנית. היה שלום הורקי ותודה על הפומפונים. מסדר האחיות עוד ימצא את האחראים לטוב ולרע על הזדנזנותה של המעודדת. הזמן קצר והמלאכה מרובה.
אין אחות שגדלה בשנות השמונים והתשעים בארץ ישראל ולא מכירה את סיפורה המרטיט של נדיה קומנצ’י, המתעמלת האמנותית מספר אחד בעולם. היכרות זאת בוססה היטב בזכות הסרט העלילתי “נדיה” מ-1984 ששודר שוב ושוב בימי ערוץ אחד העליזים. הנה נדיה נולדת ברומניה להורים קשיי יום. הנה, היא מתגלה כעילוי של דיוק, גמישות וחן ומחונכת ביד קשה ואוהבת אצל בלה קרולי. והנה רגע השיא בו קומנצ’י בת ה-14 באולימפיאדת החורף של מונטריאול 1976, זוכה לראשונה בהיסטוריה בציון 10 מכל השופטים, כולל הרגע ההיסטורי בו הלוח האנלוגי הכושל הציג רק את הספרה 1. ואז ההידרדרות, נדיה נלקחת מהזוג קרולי עקב התערבות השלטון. היא מגלה את מיניותה ותופחת כסופגנייה. מבודדת חברתית, היא אף שותה אקנומיקה “בטעות”. לבסוף, כלוחמת אמיתית, נדיה חוזרת לכושר ושוב לוקחת מדליות זהב באולימפיאדה של מוסקבה ב-1980.
סיפורה המרגש של נדיה לא תם עם סוף הסרט, למעשה הדרמה רק התחילה. מתחילת שנות השמונים, נדיה הייתה תחת מעקב צמוד של צ’אווצ’סקו וב-1990 היא נמלטה לאמריקה שם התקבלה בשמועות על פרשיות אהבים, הפרעות אכילה וסמים. לאחר שרשרת של רומנים הרסניים, נדיה לבסוף התאחדה עם מכר ומתעמל לשעבר בשם ברט קונר, ומשם הכול בסימן עלייה: שלל פרסים והוקרות על הישגיה בהתעמלות אמנותית, פעילות באו”ם, ניהול כל מיני צדקות, אימון מתעמלות צעירות ודחיסת סטרואידים לגופן, השתתפות ב”סלבריטי אפרנטיס” ואף הולדת בן זכר. בנוסף לכל פעילויות אלו, קומנצ’י גם הפכה לחיית אינטנרט מן המניין ולה ולבעלה יש אתר בו הם מסרסים את מרכולתם כנואמים. לו יש פייסבוק, לה יש טוויטר. שם על מנת שלא תתבלבלו, נדיה מצהירה בביו – כן זאת אני! ומצייצת בהתלהבות על התארחותה בבתי המלוכה של מונקו ומרוקו. החיים ממליגה.
בטסי אן רוס, דיקסי ג’ול ו-ואדה ויקטוריה נולדו בסוף שנות העשרים בטקסס. לבדה, כל אחת מהן שרה, רקדה ושיחקה, אך ביחד הן הפכו למפלצת תלת ראשית שהפליאה את אמריקה ביכולתה לדחוף את ראשה מבין רגליה בעמידה בזמן שירה על סלט תפוחי אדמה. היו אלו יכולות פריקאזוידיות מסוג זה שהקנו לאחיות רוס את תהילתן הקצרצרה בשנות הארבעים כשהשתתפו בסרט “ברודווי רית’ם” ובשאר ירקות. האחיות אמנם כנראה מצאו מותן כשנארזו בטעות באיזו מזוודה, אך מורשתן נותרת איתנו עד היום. רבים ומדהימים מדאגלס סירק עבור בטוד היינס וכלה ביוצרי “מאד מאן” עשו רבות כדי לערער את דמותה של האישה המושלמת באמצע המאה העשרים, אבל אין כמו הגלגלונים המשולשים של האחיות רוס במכנסונים וקוקיות כשכל ויגי’אה של אחת נמצאת בפרצופה של האחרת כדי לחקוק תמונה צבעונית ומטרידה שלא במהרה תישכח.
אחיות קצרות רוח - החלו ב-1:00 אך המשיכו בהתמדה עד הסוף המר
בזכות נסיעה למלון רליי במיאמי, מסדר האחיות גילה במפתיע חברה חדשה. מתברר שעיקר פרסומו של המלון הוותיק הנו בשל הבריכה הסופר מעוצבת שלו, שנודעה כמקום השתכשכותה של השחיינית האמנותית הכי מפורסמת באמריקה והאחות החדשה, שהיא היא אסתר וויליאמס המופלאה.
האגדה מספרת שוויליאמס כה אהבה את המים, שכבר בלידתה ב-1921 שחתה היישר מרחם אימה אל בריכת השחייה. אמנם את חלומה לנצח באולימפיאדה כבר בגיל 19 העזה להרוס מלחמת העולם השנייה, אך לא אחות כאסתר תתייאש ממטרד כה קטן. בעזרת חיוכה הכובש וגזרתה החטובה, וויליאמס החלה לככב בלהיט “אקווה-קייד”, מופע הריקוד-שירה-שחייה של בילי רוז, ומשם זינקה להוליווד. בעיר הסרטים השיקה וויליאמס ז’אנר משל עצמה. הסרט ביית’ינג ביוטי (יופי רוחץ) שעלה ב-1944 בכיכובה סימן את תחילתם של שני עשורים של ספקטקלים קולנועיים שכללו סצנות שחייה מסונכרנות, מופרכות וקאמפיות מעבר לכל הכרה. וויליאמס הפגינה בסרטים מיומנות תיאטרלית של זיקית ושיחקה מורה חתיכה לשחייה, ואז מדריכה חתיכה לשחייה, ולעיתים גם סתם שחיינית חתיכה. ראש על כתפיים שריריות ואישה שאינה פוחדת מברנדינג נמוך מצח, וויליאמס צפתה את הימים בהם זימיה יכזיבו: בשיא תהילתה נתנה את שמה לחברת בריכות שחייה מגומי ותקתקה לה הון קטן. לאחר שלושה בעלים ועם שלושה ילדים, וויליאמס עדיין עימנו, בת 89 ומוכרת בגדי ים במרץ. התהילה לא חולפת, היא רק מתחלפת.
למעלה ניתן לצפות בקטע גרנדיוזי במיוחד מתוך “יופי רוחץ”. האחיות קצרות הרוח יכולות להריץ לדקה 2:53 שם וויליאמס מפציעה לראשונה בקונכייה.
